עקבו אחרינו ברשת

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "משיח – חודש ניסיון בסלקום tv" // עטרה בילר

פורסם

ב-

עטרה בילר, משיח
עטרה בילר, משיח

כמה פעמים אמרנו "אני צריך להכפיל את עצמי כדי להיות בכמה מקומות בו זמנית?" זה תמיד היה בהקשר עגום. "יש לי רק שתי ידיים ויש רק אחת כמוני" (לרוב בנקבה כי מדובר בקלישאה של אימהות). זעקה של להיקרע בין מטלות וסידורים ועבודה וילדים. סלקום משתמשים בזעקה הזו במשמעות הפוכה – ההנאה מטלוויזיה. 'כמה אפשר לצפות כשיש רק אחד כמוני?". חדוות הטלוויזיה תפסה תאוצה משמעותית מאז שהוצאנו מהארון את ה-Binge. בואו נודה – הטלוויזיה גמרה לנו את החיים, אבל אי אפשר למחוק את החיוך מעל פנינו. הסדרות האינסופיות שדדו אותנו מעצמינו, ממשפחותינו, מהעבודה ומהחיים. לקרוא זה לחלשים. במיוחד כאשר נכנסים למסע בן 5 עונות עם פופקורן וכירבולית. החיים האמתיים הופכים מטרד כשיש טלוויזיה שמשדרגת לנו אותם, ולו באשליה.

אז אם מאיר אריאל אמר "לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה", אנחנו רואים תכנים דרך מסך מרצד. סלקום, במקום לדבר אתנו בשפת המסחר – קחו – קבלו, או בשפת המבצעים – חודש התנסות חינם, מעדיפה להכניס אותנו אל תוך הסצנה המתוארת לעיל. מרוב מגוון לא נרצה לחיות את חיינו. וכאשר מדובר בחודש מרוכז – לא נדע את נפשנו מרוב אפשרויות. או כפי שאנו אוהבים לומר "קשה…קשה..".

ההגזמה מתבקשת מאליה, ומשיח שולח כפילים של עצמו לאירועים שפעם, לפני סלקום, הרגישו חשובים. אבל עכשיו, משיש לנו סלקום בבית, הם ירדו לשפל המדרגה. חתונה, שבעה, דייט, טיסה לבקר את האחות בחו"ל. גלידה עם האחיין. משיח מנסה לטרוף את כל התכנים ב"חודש חינם" (כי, כזכור, הוא קמצן וגרגרן) ומשבט את עצמו כדי לקפוץ על כל החתונות. והשבעות והדייטים.

הרעיון נהדר כי הוא גם מעורר הזדהות ותגובה של "וואלה. כאלה אנחנו", ובכל זאת אינו צפוי ומעלה חיוך. ההזדהות עם הרצון להכפיל את עצמינו כדי שנוכל לשבת בשקט בבית לצפות בסיפורה של שפחה או בפרגו מוכר לכולנו, אלא שפה לקחו את זה צעד אחד קדימה ובחנו מה עשוי לקרות ל'עולם' אם חיקוי של משיח ולא משיח בעצמו יופיע. הדמויות שמחקות את משיח מצחיקות בעליבותן ובקושי שלהן להיות מעודכנות לגבי המתנהל.

ההוא שמגיע לשבעה ואומר "אהבתי אותו כמו אח" כשמדובר בעצם במנוחה – קורע מצחוק. כשמסתבר לו שמדובר באשה הוא מתעקש "אהבתי אותה כמו אח". האישה שמגלמת את המשיח בדייט ולמעשה עסוקה רק בפרמזן שנגמר בבקבוק – הורסת. שאר ה'משיחים' מסגירים את היותם חקיינים סוג ז' וזה מתאים למשיח ה"חסכן" אפילו לא להשקיע בכפילים מספיק טובים. מהבחינה הזו יש נאמנות קולנועית מרשימה ל-typecast של משיח.

כמובן שגג הסיום מתבקש – גם הדובר הראשי (שהוא הצופה הראשי שמנסה להכיל את כל תכני סלקום) כלל אינו משיח אלא אחיינו השמנמן, המוכר והאהוב. טריק הסרת המסכה המוכר יותר מלגיטימי בקליפ הספציפי. תמשיכו להמציא פרסומות עם משיח. כדי שלא נפסיק לצחוק, כדי שלא נפסיק לצפות, כדי שנעבור פלטפורמה. כדי שננסה להכפיל את עצמינו. אם לא כך אז איך?

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "הופכים צרכנים ליצרנים גגות סולריים" רשות החשמל // עטרה בילר

פורסם

ב-

הצעת הערך ברורה.

רשות החשמל קוראת לנו לברר אם אפשר להשתכר מהצבת קולטי שמש על הגג שלנו.

מדובר במהפכת אנרגיה שכל העולם עובר. זה לא חדש. זה קצת מעניין כי מדובר בכסף אבל העולם של בואו תעשו כסף ואנחנו נראה לכם איך הוא עולם חבוט, רמוס וצפוף. 'אוקיינוס אדום'.

 

אז רשות החשמל בחרה בדרך אחרת. האסטרטגיה שננקטה מתמקדת בחיינו, האנשים. יחידי הסגולה שיש להם קורת גג. ואליהם היא פונה.

לפני שהיא מגיעה להצעת הערך ולתועלת הכלכלית, היא מוכיחה לנו, לאנשים, שהיא מכירה אותנו ויודעת דבר או שניים על חיינו.

הסרטון מתחיל בדיוק בזה.

אנחנו רואים תקריב של גג ישן, מרזב מחליד ואנטנה – הסממן הבולט ביותר של גגות ישראליים במשך מספר לא מבוטל של עשורים. אז לכל הצעירים שבינינו – פעם לא היו צלחות קליטת טלוויזיה רב – ערוצית. היו אנטנות ואפשר למלא ספר בסיפורי קליטת טלוויזיה, אנטנה על הגג, אנטנה על המרפסת. הקריין, שיודע שהאנטנה היא נחלת העבר הולך לימים של לפני הטלוויזיה הישראלית ומספר לנו שהאנטנות עבדו כבר אז בקליטת ירדן או לבנון. כי לא היה באמת מה לראות בטלוויזיה וכשקלטנו משהו, לא חשוב באיזו שפה, זה נתן לנו תחושת חיבור למין האנושי, לא חשוב איזה.

רשות החשמל הפכה אותי ברגע לקהל שבוי. רק רצינו להגיד תודה, אומר הקריין, והוא עובר מעצם לעצם שהורגלנו למקם על גגות הבתים המשותפים. ואכן הוא מתחיל באנטנות שקלטו ירדן ולבנון, עובר לחבלי הכביסה. לספות שראו ימים יפים יותר. נכון, למי לא הייתה תקופת הסתלבט על הגג – במקום לזרוק את הספות הישנות יצרנו "זולות" וזה סיפק לנו תחושת מרחב וחופש בעולם של דירות צפופות שאת החדר של הילד יצרנו מלסגור מרפסת. כדי לפרוט עוד יותר על נימי הנוסטלגיה מודה הקריין לשקי הבטון ולמרצפות השבורות שאיזה קבלן הבטיח להוריד למטה. מפתיע אך עם זה מדויק. וגם לאיזה פסל שמסתבר שאולי אלו בובות חלון ראווה מאופסנות על הגג. ולנו די ברור שהן מספרות סיפור על חנות בגדים שנסגרה. עוד גוון למצוקה הכלכלית. ברור לנו שאנחנו אומרים תודה לכל מה שאכלס את הגגות שלנו במשך רוב חיינו – תודה כי צריך להיפרד, וצריך להיפרד כי משהו גדול עומד לקרות לנו.

אז רגע לפני המשהו הגדול, התרגשתי מהתובנה. נכון. כל מי שחי במדינה במשך ה 30 -40-50 שנה האחרונות יודע שהגג שימש אותנו כמחסן, כמרפסת, כבריחה מהצפיפות, כתוספת שטח מחייה, כי מי שאין לו וילה צמודת קרקע זקוק לכל סנטימטר רבוע כדי לחיות קצת יותר טוב.

בשלב הזה ברור לנו שהקליפ פונה לרוב הציבור שחי על הגרוש ושהיה יכול ליהנות מעוד קצת רווחה כלכלית, רואה אותו ואת חייו ואת הכאב שלו.

שם, בנקודה הזו בדיוק, מציע הקליפ שנפנה את הגגות המוזרים שיצרנו ונצטרף למהפכת הגגות הסולאריים.

על כל גג פנוי ניתן להתקין פאנלים סולאריים ולהרוויח מזה כסף.

ואם לא די בכך, מעניק לנו הקריין את סיבת המהלך: הופכים צרכנים ליצרנים.

חזק, פשוט, וכמעט, אם יורשה, נקמני.

נקמת הרוב שחי בעשירונים הבינוניים.

עד כה שרדנו את הצפיפות ואת יוקר המחייה. מי אם לא הגג יספר את סיפורנו?

אז מעתה אפשר להפוך את היוצרות ולעשות כסף בזמן שאנחנו עושים דברים אחרים. ומי יודע, אולי נוכל לעשות פחות וליהנות יותר?

באתר של רשות החשמל אנחנו מוזמנים לבדוק כמה הגג שלנו שווה.

בי זה נגע, אותי זה שכנע.

 

המשך קריאה

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "סנו מקסימה ילדים זה כביסה" // עטרה בילר

פורסם

ב-

'תפסיק לסלסל תתחיל לקפל' אומרת אשתו של משה פרץ, אחרי שהוא מספר לנו ש'מילא קיסריה' אבל היום שלש מכונות…
תביאו שלשה תביאו ארבע ילדים – ואגב חרוזים ראויים – מקרוני – מיניסטרוני – שר לנו הכוכב "ילדים זה כביסה, הרים של כביסה".

הפרסומת היא לסנו מקסימה עם אפקט הז'וול להסרת כתמים קשים, ופרץ ממשיך את שיר הברירה הטבעית רק עם 'דבר המפרסם' – סנו מקסימה מקסימה…ואם לא הבנו די – "אין על מקסימה". כי חייבים. אתעלם מההרגל השמרני והלא – סומך – על – קהל – היעד של המותג סנו שתמיד, אבל תמיד, עסוק בסגירים וסיסמאות כדי להבטיח מטבע לשון. ומדוע אתעלם? קודם כל כי זה לא המנדט שלי ושנית, כי אולי זה כן עובד.
לענייננו – אהבתי את הפרסומת כי 'ילדים זה כביסה', שנופל על 'ילדים זה שמחה' המיתולוגי – מצחיק ורלוונטי.
א. ילדים זה באמת הרים של כביסה, והורות זוהי עבדות של קיפולים ושוב קיפולים.
ב. מקופל, אפרופו קיפולים, בתוך המשפט – שכתמים זה שמחה. הווה אומר – כל עוד הילדים אוכלים ומשחקים – כתמים זוהי ערובה לחיים ולבריאות…
ג. נעים לראות את פרץ שאיננו מצטיין בדימוי של גבר חדש – עושה ומקפל כביסה. פשוט נעים.
ד. נחמד ומרענן לקבל את סנו עם הומור עצמי בלתי דידקטי כי בעיני רק ככה, עם טוויסט של סאטירה – אפשר.

כמובן שהשימוש בשיר הברירה הטבעית ציני במיוחד כי השיר המקורי חוגג את המשפחה הגדולה ואת ריבוי הילדים, וניקיון הבית וההתמודדות הטכנית – רחוקות ממנו שנות אור. הראייה של השיר המקורי את המשפחה הגדולה חסרת אמצעי המניעה ותכנון המשפחה – רומנטית ומתרפקת. זה מה שהופך את 'ילדים זה כביסה' לעוד יותר מצחיק ולכן יותר מעניין.
ב'הרים של כביסה' יש מעט מאד רומנטיקה והרבה צחוקים וכפי שאמרנו – נוזל או אבקת כביסה זה הקלישאה העתיקה ביותר בעולם הפרסום, לצד משקאות קלים ומכוניות, ולכן כל זווית חדשה היא מבורכת וצפויה לעשות את זה עבודה.
אה, כן, וסלב, כמובן.

המשך קריאה

מצייצים jobs

תוכן מותגי

קראו גם

כל הזכויות שמורות © 2017-2079 | בשיתוף קבוצת ה-MIZBALA