עקבו אחרינו ברשת

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "מאיפה ה-DRESS? מקסטרו!" // עטרה בילר

פורסם

ב-

מאיפה ה-DRESS? מקסטרו!
מאיפה ה-DRESS? מקסטרו!

פמיניסטיות. תנוחו. זה לא שאין לנו עבודה או אתגרים. יש. אבל את המלחמות צריך לבחור בקפידה. יש מספיק עוולות שראוי שנילחם לסלק אותן ולתקנן. לעומת זאת, כולנו נהנים מסרטי מאפיה וסרטי ג'יימס בונד. הסכמנו לקבל את הקלישאות כי הן יושבות בתוך תסריט והתסריט הוא המלך כי הדרמה סביב פשע או מאפייה או המערב הפרוע מצדיקה כל תוכן. אלימות וסקסיזם – זה לא 'טוב' אבל זו אמת. זה 'מסמך'. ולכן זה יתועד בקולנוע או באמנות באשר היא. אבל בפרסום לא? למה? כי למותג יש אחריות? כי הוא מנסה להרוויח? למה, כי בהוליווד לא עושים סרטים למטרות רווח? לטעמי מדובר בהקצאה לא חכמה של משאבי המחאה הפמיניסטיים..

הרשות השנייה פסלה לשידור סרטון פרסומת של קסטרו שנשען על סצנות שראינו, אהבנו ואיך לומר – ראינו שוב ושוב. יחד צפינו ב 'שובר שורות', ב'סופרנוס', בסנדק ובספרות זולה. רק ששם זה בסדר כי זה הוליווד ומדובר בבמאים מיתולוגים. ופה מותר לרמוס כי זה משרד פרסום מקומי (ראובני פרידן) ומותג ישראלי. אין שום סיבה אחרת.

אזכיר פה שלפני ככה וככה שנים הלכה בחורה ברחוב, עם מעיל, ומולה בא סוטה מין שחשף את איבר המין שלו. 'פלשר'. הבחורה שלנו, במקום להיבהל החזירה לו באותו מטבע וחשפה את גופה בפניו. כשהייתי בצוות הזה, בזמנו, נשאלה השאלה הקריטית – האם ציבור הלקוחות של קסטרו יתנו את ה"רשות" לתכנים האלה? האם יסכימו לזהות את המותג האהוב שגם אימהות וגם בנות לובשות – עם סוטה מין? השאר היסטוריה. הצרכניות ידעו לצייר את הגבול בין המציאות לבין הפנטזיה, בין המשל לנמשל, ולא נבהלו מהבוטות של הקליפ. להיפך – הבינו שמדובר במטאפורה ובמשאלה להידמות, ולו לרגע, לקטע מסרט קולנוע. אף אחת לא חשבה שקסטרו מודיע לה שסטייה מינית זה בסדר. כשילד מתקשה לראות סצנה בסרט אומרים לו הוריו "זה רק סרט". שאלת השאלות היא – האם לגיטימי או הכרחי להכניס תכנים קשים לאמנות כתובה או פלסטית והתשובה היא תמיד – כן. כי אנחנו צומחים מספרות ואמנות.

לצד זאת, התחזקה התנועה הפמיניסטית ותנועת MeToo# אבל אבד ההומור ואבדה הפרופורציה. יש בזבוז משווע של אנרגיה. במקום להתמקד בכמה משתכרת פרזנטורית אישה לעומת פרזנטור גבר – באותה סוכנות – שזה בעיני issue מהותי – נכנסים לתוך תכנים מטאפוריים לחלוטין שמשרתים את המותג כבידור קולנועי במטרה לייצר עניין ורגש. שמלה ששווה להרוג בשבילה זה בריף לגיטימי לחלוטין. המושג dressed to kill מגדיר נהדר לא רק מה לובשת אישה אלא גם מהו הלך הרוח שלה. היא בחרה לא להתלבש רך או נשי או פורמאלי או מחויט. היום היא לבושה סקסי למות ולהרוג.

אישה אמיתית רוצה ויכולה לשוטט בין כמה וכמה אפשרויות ביטוי של הנשיות שלה. שמלת קסטרו מצויה בסכנת פירוש של "שמלת חג חסודה ולבנה". זה לא מתאים לקסטרו וזה לא מתאים לשמלה. למרות שהיא לבנה ולמרות שראש השנה קרב, היא סקסית וחושפנית. האסטרטגיה של קסטרו מאז ומעולם סוגדת לנשיות אסרטיבית שמודעת לעצמה ולכוח שיש לה במיניות. הסצנה, הפעם, תפורה מכמה וכמה קלאסיקות קולנועיות סטייל סקורסזה, טרנטינו ואולי האחים כהן ועוד. בסצנות הללו יש תייר, מקומי, קונפליקט, אלימות, נקמה ומזימה. זה מה שמייצר מתח ושובר קופות. לסרטים האלה כולנו, כולל הפמיניסטיות, הולכים.

לכן – העידן הפוריטני צבוע. או שנשרוף ספרים וסרטים כמו הטאליבן, או שנניח לאלימות ולפתיינות לקבל מקום בספרות ובאמנות כי זה שריר וקיים, אם לא בפועל – אז בפנטזיה. אנחנו חייבים להתמודד עם תכנים מהסוג הזה, לחבק אותם ולצמוח מהם. הם מגרים אותנו גם כי בכל אחד יש פושע חסר רחמים, וגם כי אנחנו לומדים באמצעותם להפריד בין פנטזיה למציאות, להשאיר את האלימות בדמיון ולהיות אנשים טובים יותר במציאות.

סרט קסטרו עושה מחווה לסצנה פופולארית ומשתמשת בה, כמו גם בשמלה, כדי לייצר דרמה למותג ולשמור על מקומו הפרובוקטיבי במוח ציבור הלקוחות. רותם סלע נראית מצוין בשמלה שהורידה מהטרמפיסטית המקומית ומשחקת טוב את התפקיד בסרטון. הקטטה על השמלה או על מקור השמלה, והמוכנות ללכת עד הסוף עם החטיפה ועם הרמז לרצוח ולקבור, תוך כדי פיתוי הגבר בתחנת הדלק, זו סצנה שראינו הרבה פעמים ואהבנו.

המותג קסטרו סוגד לנשים דעתניות ומגזים את זה כי פרסום וקולנוע חייבים להגזים אחרת נשעמם זה את זה למוות. אחרת כל הפרסומות יראו משפחה בחג והסיסמא תהיה "שנה טובה". זה מה שאנחנו רוצים? היעדר הומור וטהרנות מוגזמת הם חטא לא פחוּת משוביניזם, זוהי תוקפנות והתעקשות לא לראות את התמונה המלאה. והתמונה המלאה מצחיקה ולא מפחידה אותי בכלל…

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "הופכים צרכנים ליצרנים גגות סולריים" רשות החשמל // עטרה בילר

פורסם

ב-

הצעת הערך ברורה.

רשות החשמל קוראת לנו לברר אם אפשר להשתכר מהצבת קולטי שמש על הגג שלנו.

מדובר במהפכת אנרגיה שכל העולם עובר. זה לא חדש. זה קצת מעניין כי מדובר בכסף אבל העולם של בואו תעשו כסף ואנחנו נראה לכם איך הוא עולם חבוט, רמוס וצפוף. 'אוקיינוס אדום'.

 

אז רשות החשמל בחרה בדרך אחרת. האסטרטגיה שננקטה מתמקדת בחיינו, האנשים. יחידי הסגולה שיש להם קורת גג. ואליהם היא פונה.

לפני שהיא מגיעה להצעת הערך ולתועלת הכלכלית, היא מוכיחה לנו, לאנשים, שהיא מכירה אותנו ויודעת דבר או שניים על חיינו.

הסרטון מתחיל בדיוק בזה.

אנחנו רואים תקריב של גג ישן, מרזב מחליד ואנטנה – הסממן הבולט ביותר של גגות ישראליים במשך מספר לא מבוטל של עשורים. אז לכל הצעירים שבינינו – פעם לא היו צלחות קליטת טלוויזיה רב – ערוצית. היו אנטנות ואפשר למלא ספר בסיפורי קליטת טלוויזיה, אנטנה על הגג, אנטנה על המרפסת. הקריין, שיודע שהאנטנה היא נחלת העבר הולך לימים של לפני הטלוויזיה הישראלית ומספר לנו שהאנטנות עבדו כבר אז בקליטת ירדן או לבנון. כי לא היה באמת מה לראות בטלוויזיה וכשקלטנו משהו, לא חשוב באיזו שפה, זה נתן לנו תחושת חיבור למין האנושי, לא חשוב איזה.

רשות החשמל הפכה אותי ברגע לקהל שבוי. רק רצינו להגיד תודה, אומר הקריין, והוא עובר מעצם לעצם שהורגלנו למקם על גגות הבתים המשותפים. ואכן הוא מתחיל באנטנות שקלטו ירדן ולבנון, עובר לחבלי הכביסה. לספות שראו ימים יפים יותר. נכון, למי לא הייתה תקופת הסתלבט על הגג – במקום לזרוק את הספות הישנות יצרנו "זולות" וזה סיפק לנו תחושת מרחב וחופש בעולם של דירות צפופות שאת החדר של הילד יצרנו מלסגור מרפסת. כדי לפרוט עוד יותר על נימי הנוסטלגיה מודה הקריין לשקי הבטון ולמרצפות השבורות שאיזה קבלן הבטיח להוריד למטה. מפתיע אך עם זה מדויק. וגם לאיזה פסל שמסתבר שאולי אלו בובות חלון ראווה מאופסנות על הגג. ולנו די ברור שהן מספרות סיפור על חנות בגדים שנסגרה. עוד גוון למצוקה הכלכלית. ברור לנו שאנחנו אומרים תודה לכל מה שאכלס את הגגות שלנו במשך רוב חיינו – תודה כי צריך להיפרד, וצריך להיפרד כי משהו גדול עומד לקרות לנו.

אז רגע לפני המשהו הגדול, התרגשתי מהתובנה. נכון. כל מי שחי במדינה במשך ה 30 -40-50 שנה האחרונות יודע שהגג שימש אותנו כמחסן, כמרפסת, כבריחה מהצפיפות, כתוספת שטח מחייה, כי מי שאין לו וילה צמודת קרקע זקוק לכל סנטימטר רבוע כדי לחיות קצת יותר טוב.

בשלב הזה ברור לנו שהקליפ פונה לרוב הציבור שחי על הגרוש ושהיה יכול ליהנות מעוד קצת רווחה כלכלית, רואה אותו ואת חייו ואת הכאב שלו.

שם, בנקודה הזו בדיוק, מציע הקליפ שנפנה את הגגות המוזרים שיצרנו ונצטרף למהפכת הגגות הסולאריים.

על כל גג פנוי ניתן להתקין פאנלים סולאריים ולהרוויח מזה כסף.

ואם לא די בכך, מעניק לנו הקריין את סיבת המהלך: הופכים צרכנים ליצרנים.

חזק, פשוט, וכמעט, אם יורשה, נקמני.

נקמת הרוב שחי בעשירונים הבינוניים.

עד כה שרדנו את הצפיפות ואת יוקר המחייה. מי אם לא הגג יספר את סיפורנו?

אז מעתה אפשר להפוך את היוצרות ולעשות כסף בזמן שאנחנו עושים דברים אחרים. ומי יודע, אולי נוכל לעשות פחות וליהנות יותר?

באתר של רשות החשמל אנחנו מוזמנים לבדוק כמה הגג שלנו שווה.

בי זה נגע, אותי זה שכנע.

 

המשך קריאה

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "סנו מקסימה ילדים זה כביסה" // עטרה בילר

פורסם

ב-

'תפסיק לסלסל תתחיל לקפל' אומרת אשתו של משה פרץ, אחרי שהוא מספר לנו ש'מילא קיסריה' אבל היום שלש מכונות…
תביאו שלשה תביאו ארבע ילדים – ואגב חרוזים ראויים – מקרוני – מיניסטרוני – שר לנו הכוכב "ילדים זה כביסה, הרים של כביסה".

הפרסומת היא לסנו מקסימה עם אפקט הז'וול להסרת כתמים קשים, ופרץ ממשיך את שיר הברירה הטבעית רק עם 'דבר המפרסם' – סנו מקסימה מקסימה…ואם לא הבנו די – "אין על מקסימה". כי חייבים. אתעלם מההרגל השמרני והלא – סומך – על – קהל – היעד של המותג סנו שתמיד, אבל תמיד, עסוק בסגירים וסיסמאות כדי להבטיח מטבע לשון. ומדוע אתעלם? קודם כל כי זה לא המנדט שלי ושנית, כי אולי זה כן עובד.
לענייננו – אהבתי את הפרסומת כי 'ילדים זה כביסה', שנופל על 'ילדים זה שמחה' המיתולוגי – מצחיק ורלוונטי.
א. ילדים זה באמת הרים של כביסה, והורות זוהי עבדות של קיפולים ושוב קיפולים.
ב. מקופל, אפרופו קיפולים, בתוך המשפט – שכתמים זה שמחה. הווה אומר – כל עוד הילדים אוכלים ומשחקים – כתמים זוהי ערובה לחיים ולבריאות…
ג. נעים לראות את פרץ שאיננו מצטיין בדימוי של גבר חדש – עושה ומקפל כביסה. פשוט נעים.
ד. נחמד ומרענן לקבל את סנו עם הומור עצמי בלתי דידקטי כי בעיני רק ככה, עם טוויסט של סאטירה – אפשר.

כמובן שהשימוש בשיר הברירה הטבעית ציני במיוחד כי השיר המקורי חוגג את המשפחה הגדולה ואת ריבוי הילדים, וניקיון הבית וההתמודדות הטכנית – רחוקות ממנו שנות אור. הראייה של השיר המקורי את המשפחה הגדולה חסרת אמצעי המניעה ותכנון המשפחה – רומנטית ומתרפקת. זה מה שהופך את 'ילדים זה כביסה' לעוד יותר מצחיק ולכן יותר מעניין.
ב'הרים של כביסה' יש מעט מאד רומנטיקה והרבה צחוקים וכפי שאמרנו – נוזל או אבקת כביסה זה הקלישאה העתיקה ביותר בעולם הפרסום, לצד משקאות קלים ומכוניות, ולכן כל זווית חדשה היא מבורכת וצפויה לעשות את זה עבודה.
אה, כן, וסלב, כמובן.

המשך קריאה

מצייצים jobs

תוכן מותגי

קראו גם

כל הזכויות שמורות © 2017-2079 | בשיתוף קבוצת ה-MIZBALA