עקבו אחרינו ברשת

טורים ומאמרים

הסיפור שלא יסופר בבתי ספר לשיווק: השקת הסינגל "פירות ההצלחה", ג'ימבו ג'יי // גיא עברון

פורסם

ב-

השקת סינגל מהווה תמיד מוקש. בין משלוח לגלגל"צ ותקווה להכנס לפלייליסט לקומוניקט המתחייב, הסיכוי להתבלט נמוך, בעיקר אם אתה אמן חדש (יחסית). הקמפיין הווירלי החדש של ג'ימבו ג'יי לשיר "פירות ההצלחה" מנסה להתמודד עם הבעיה בהפוך על הפוך עם טונות של יצירתיות, הומור והטרלה עצמית.

בשבוע שעבר שונתה תמונת הפרופיל של דף הפייסבוק של האמן לתמונת משקה "פירות ההצלחה", יחד עם פוסט המסביר כי חברת המשקאות לקחה אותו כפרזנטור ולכן הם קיבלו גישה לעמוד וליצירת תכנים בו (לפוסט). בימים הבאים החלה סדרה של פוסטים המנסים לעודד גולשים לבחור שמות יצירתיים למיצים החדשים (לוי אשכול-ענבים, זוהר ארגוייבה וגזר וייצמן הם הפייבוריטים האישיים שלי).

בטוויסט נוסף בעלילה, פורסמה התכתבות מקבוצת הוואטסאפ של הלהקה, בה החברים מתמרדים נגד הסולן על ההחלטה האסטרטגית שהתקבלה בלעדיהם, ומביאים את ההרכב לסופו.

מאות התגובות, החל מ"התמסחרות עלובה" ועד "האמן צריך לאכול", כללו תיוגים רבים ויצרו שיח ער, ופעמים רבות אמוציונלי, על משמעות ההתמסחרות. הדבר חזק אף יותר בעיקר כי האמן מזוהה מאוד עם האינדי הישראלי, צמח "מלמטה" ואף הוציא שיר על כך ("בואו לפני" מהאלבום הראשון- "בואו עכשיו, זה הזמן / כשזה עדיין אינדי, ורק אתם מכירים / לפני שמוכרים את השירים בארומה ליד קפה קטן").

הפוסטים של פירות ההצלחה לוו בשפה גרפית פשוטה וברורה, כולל לוגו, אריזות, שלטי חוצות, ג'ינגל ודף פייסבוק נפרד למותג- השקעה רבה בשביל לעשות טרולינג לעוקבי העמוד שלך עצמך (הג'ינגל, שלט חוצות, שת"פ עם אופירה וברקו).

ההטרלה המשיכה שבוע שלם- אני מניח שלמעריצים שבלעו את הפתיון יתכן ומדובר על זמן רב מדי, אך אישית רק חיכיתי לראות מה יהיה השלב הבא בתוכנית המשוגעת. בסופו של דבר התגלתה האמת בפוסט אחרון, שהוביל לעמוד נחיתה- שיר החדש, "פירות ההצלחה" , המדבר בדיוק על התמסחרות של אמן. בעמוד הנחיתה גם מוסבר הקמפיין בפירוט, על מנת לנטרל רגשות שליליים, אם ישנם, של מעריצים הרואים עצמם נפגעים (לעמוד).

הקמפיין, שנוצר על ידי הלהקה ללא ליווי שיווקי, מוכיח את החשיבות שבהיכרות עם קהל היעד ועל איזה כפתורים ניתן ללחוץ כדי להניע לפעולה בצורה אפקטיבית. טרם הקמפיין נשלח מייל לרשימת התפוצה של האמן, בו הם התבקשו להגיב לקמפיין ולתייג #סוספרא, כדי ליצור את הבאז הראשוני. הניצול המושלם של הקהל הקיים ורתימתו לקמפיין יצרה מעורבות גבוהה ותחושת שייכות לקהילת יודעי דבר, וחיזקה ללא ספק את הנאמנות למותג.

היכולת ליצור קמפיין המדגים בצורה מדוייקת את תוכן המוצר (השיר), גם הוא היבט חשוב. לאחר השיח שהתעורר, ניתן להניח כי המוטיבציה להאזנה למילות השיר תגבר מאוד, וכך גם המוטיבציה לחלוק אותו עם אחרים.

12,000 צפיות ביוטיוב ב 12 השעות הראשונות מהוות עדות להצלחת הקמפיין ומדגישות את החשיבות העליונה של קריאייטיב איכותי. ההשקעה בעטיפה גרפית מלאה ועמוד פייסבוק שיוותה לקמפיין מראה מקצועי ועזרה להגביר את אמינותו.

לטעמי, העובדה שקמפיין זה עלה ללא סיוע של משרד פרסום מוכיחה כי השיווק בכלל, והבסיס לקמפיין מוצלח בפרט, נשענים קודם כל על רעיונות קריאיטיביים מוצלחים והיכרות עם קהל היעד, כדי לייצר רגש, אינטראקציה ולכן גם זכירות. שאפו ענק מגיע לג'ימבו ג'יי וללהקה שהסתכנו לא מעט עם הקמפיין, אבל הצליחו להוכיח גם לאנשי שיווק וותיקים שעוד יש לנו, ותמיד יהיה, הרבה מה ללמוד.

הכותב הוא הבעלים של גולה מרקטינג, ולצערו לא יכול לקחת שום קרדיט על הקמפיין, כיוון שהוא עקב אחריו בהנאה רבה במשך שבוע.

הוספת תגובה

השארת תגובה

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "רולדין – קולקציית חנוכה 2018" // עטרה בילר

פורסם

ב-

רולדין, עטרה בילר
רולדין, עטרה בילר

למרות שמבחינה אמנותית אהבתי את הביצוע של הצלמת מירי דוידוביץ, אני בכלל לא אוהבת את הקונספט שרולדין בחרה בו כדי לבשר לנו, שוב, בפעם המי יודע כמה, שהם, ולא יהודה המכבי, ולא פח השמן, המציאו את חנוכה. חבל שרולדין מקדמת את הסופגנייה, בעוד שהסופגנייה לא מקדמת את רולדין, לפחות לא את רולדין של ימות שאר השנה.

איך שיוצא חג שמחת תורה תמיד יהיה מי שיכתוב בפייסבוק "וברולדין כבר אפשר להשיג סופגניות". ויעיר הערות ציניות על המחיר. רולדין הצליחה לנכס לעצמה את חג החנוכה בדיוק כפי שמחלבות גד – את חג השבועות. "חג רולדין שמח" כמו "גד שמח" בחג מתן תורה. השאלה המטרידה היא מה עוד רולדין מלבד סופגניות של חנוכה? ועומד משהו, אם כבר, למה הרשת עולה בקמפיין שראינו כבר כמה פעמים?

מופע הראווה של פחמימות רולדין בחנוכה מרשים ואני אפילו מצדיעה לו. החדשנות בסופגניות רולדין מגיעות עד לקצה גבול הדמיון ולוקחות את עולם העונג והדקדנטיות כל פעם צעד נוסף קדימה או למעלה. ונכון, האסוציאציה היא של תצוגת אופנה על גבול הדראג.
חנוכה הוא חג של שמחה ואור, מוזיקה וניצחון, והכי חשוב – הוא חג חילוני אז יש בו יותר מותר מאסור. רשת מאפים שמנכסת לעצמה את אווירת החג עושה בשכל.

אבל הקמפיין הנוכחי מתנהג כאילו המציא פורמט בעוד שלדאבוני הוא עומד בתור ארוך של דומים וקודמים. את הרעיון להפוך נשים לסופגניות או מעדנים אחרים בעזרת סטיילינג כבר ראינו באינספור מקומות החל מהפרסומות הישנות לפרילי (הראש פרילי הגוף דיאט), דרך סנפרוסט (ירקות בראש שלנו) – רובן ככולן עיצבו את המוצר על ראשן של נשים והפכו אותו לתסרוקות, איפור ואקססוריז. גם החליטות של ויסוצקי איפרו את השפתיים באופן ייעודי שמדמה את הרכבי החליטות שלא לדבר על יולו שאיפר דוגמניות על פי צבע ומרקם המעדן או מגנום שעשה אותו דבר (לפני יולו!) וגם הציג ויז'ואלים של דוגמניות שהיו חצי אישה חצי נמר.

בשורה התחתונה יש כאן הרבה fuss סביב רעיון לא מקורי. יתכן שרולדין סומכת על הזיכרון הקצר של הצרכן שחושב שהם המציאו את הגלגל. כדי לבנות מותג לא מספיק להתמוגג מטורי הצרכנים שצפוי שכבר מתגודדים מחוץ לנקודות המכירה, אלא לראות מה הוא משדר לציבור גם בין חנוכה לחנוכה, והאם הוא הצליח לבנות ערך יציב במוח הלקוח כמותג שמסמל עבורו משהו משמעותי.

רשתות ריטייל ומזון בעולם הנוצרי משקיעות הרבה בפרסומות חג המולד כדי לשגרר ערכים של קיימות וקהילתיות לא רק כדי להזרים צרכנים לרצפת המכירה ולייצר מכירות. המטרה היא לטפח את המותג במוח הציבור גם אחרי שאורות עץ חג המולד כבים…
במקרה של רולדין חנוכה זה חנוכה זה חנוכה. בניגוד לנס פח השמן שהחזיק מעמד יותר מהצפוי, אני בספק אם קמפיין רולדין מספק לרשת צידה לימים גשומים בין חנוכה לחנוכה.

לא המציאו את הפורמט

לא המציאו את הפורמט

המשך קריאה

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "נעמת – #אלימות_כאן_זה_מתחיל" // עטרה בילר

פורסם

ב-

עטרה בילר
עטרה בילר, נעמת

בואו נתחיל מהסוף. גליה וולוך. יו"ר נעמ"ת. החלק האלים המודחק. כשהיא מדברת, קולה קמעה מתאפק, אבל מחביא שכבות של תוקפנות. ואני מתאפקת לא לדבר בצורה אלימה על איך שגליה וולוך מבקשת שלא נדבר באלימות. זה נכון. אלימות מתחילה בקטן ולפעמים היא מתחילה בקליפ נגד אלימות. רבותיי, יש דבר כזה שקוראים לו passive aggressive. אלימות ותוקפנות לעיתים מתחפשות למשהו אחר. להיפך הגמור. מי שמטפח אגרסיות בקרב אחרים הוא סוג של 'אגרסור' בעצמו.

אני חייבת לומר שטון מטיף, מתנשא, מחנך, אדנותי, שיודע טוב ממני ופוקד עלי להתנהג בצורה מסוימת הוא לטעמי passive aggressive ואני רואה במסר של גליה וולוך מסר תוקפני, לא נעים שלא ישיג את מבוקשו. ואולי יגרום להיפך הגמור לשגשג. כלומר – לאלימות מילולית, שעל פי טענתה של וולוך – מציתה אלימות פיזית.

נחזור להתחלה. נעמת יוצאת במהלך צודק, מהלך שמיועד להפחית אלימות כשהיא עוד קטנה. כשהיא עוד רעיון. הנחת היסוד גורסת שאלימות פיזית גדולה מתחילה ממחשבה, מקונספט, מהמשגה, משיח. הבריף נכון ואני מסכימה עם האבחנה. אבל הביצוע הקריאטיבי שגוי בתכליתו. אפילו הפוך.

הקליפ בנוי מקולאז' 'אורגני', כלומר אמתי, מערכתי, כזה שדגו בתחקירים עתירי חיפוש וניטור. הוא עשוי משברי דברים שנשים מפורסמות אמרו. האמירות של הנשים, בבחינת "תפסנו אתכן יא חתיכת צבועות שכמותכן", אם נתמצת אותם, מדגימות לכאורה את האלימות ש'מתחילה בקטן'. הנשים מדברות על נשים אחרות ש'מבקשות' שיטרידו אותן באופן בו הן מתנהגות, על כך שנושא ההטרדה המינית הפך מוגזמת, ושפה ושם צריך 'לזרום' ואפילו לחוש מחמאות (קרן מור: "רונאלדו רצה לשכב אתה? שתגיד תודה"), וכי נשים לוקחות את עניין ההטרדה למקומות מוגזמים (חנה לסלאו – "עכשיו היא נזכרת אחרי 20 שנה?"). אחרי העריכה של שברי המלים מופיעה וולוך, ששופכת אור ומשמעות על היותנו, אנו הנשים, סוג של גיס חמישי במהפכת #metoo בכך שאנו עדיין מאמינות שבאיזשהו מקום זה לא כל כך נורא, ואולי מגיע לנו או לחלקנו להיות מוטרדות מינית.

מתוך הקמפיין

מתוך הקמפיין

ואני אומרת שהקליפ לא מספיק טוב. קודם כל ה-shaming וההוצאה מהקונטקסט של דבריהן של נשים נפלאות וטובות – עושה להן את מה שוולוך מטיפה נגדו. הוא מניח על המוקד את מיקי קם, קרן מור, שלי גפני, חנה לסלאו, אילנית לוי, אוולין הגואל, מירי בוהדנה ועוד רבות וטובות. הקליפ אינו אלא ציד מכשפות וקשירתן לעמודים בכיכר העיר, למען נרגום אותן! רק בטכנולוגיה מודרנית… במקום לגייס אותן לטובת המהלך – הקליפ עושה להן "תפסתי אתכן על חם". לא רק שאיבדנו מובילות דעה כריזמטיות, אני חוששת לגורלן וטוענת שהאלימות נגדן התחילה בקליפ הזה. ולכן – לפעמים, גברת וולוך היקרה, קורה ששופכים את התינוק עם המים. כדי להפחית אלימות אי אפשר לנהוג באלימות.

אמרו את ה לפנינו מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג. ונלסון מנדלה. אלימות תנוצח על ידי אי אלימות. רק באמצעות התעלות על האלימות והכעס נוכל לנתב את האנרגיות הנכונות כדי לנצח את האלימות בצד העוין. אזכיר פה אנקדוטה שמוזכרת בספרו של ארון גאנדי, נכדו של גאנדי, the Gift of Anger, שם הוא מספר על נער שבתור עונש על התנהגות אלימה, הוכרח לעמוד ברחוב כשהוא לובש שלט שעליו כתוב "אני בריון. ציפרו אם אתם שונאים בריונים". אומר לנו ארון גאנדי כי הבריון האמתי בסיפור הוא ההורה שהכניס את בנו לסיטואציה הזו. "מהי בריונות", שואל גאנדי, אם לא שימוש בכוח שלך כדי להשפיל את האחר שנדמה לך שהוא חלש ממך?". אם נמשיך את קו המחשבה הזה, יש בקליפ הזה בריונות.

לדעתי הקליפ הזה עדיין מציג את הנשים במערומיהן בין אם כקרבנות או כמכחישות קרבנות. זה לא משנה. אני לא אוהבת אותו. הוא לא מגייס אותי הוא לא נעים לי בין אם קרן מור אמרה את זה ורק את זה או שדבריה הוצאו מהקשרם. אני מעדיפה למחוק אותו מתודעתי ובכל זאת ולמרות הכל להאמין שאפשר וצריך לקדם את התנועה נגד אלימות גברית בנשים ברמה המינית והלא מינית, על כל החזיתות. הנושא חשוב וחייבים לתקוף אותו, רק אחרת. וולוך, לא כיף לי לשמוע את הדיקציה המורתית שלך, תחסכי ממני את הכעס המיותר על גברים ותבדקי עם עצמך מה הם עוד עוללו לך, מלבד מה שאת רוצה להוקיע. לדעתי יש פה עוד דברים והם רק שלך. ואגב, אני מאד מקווה שהטור הנוכחי לא יגרום לך לרצות להיות אלימה כלפיי כי גם אם לא אהבת, אבוד לך…

המשך קריאה

מצייצים jobs

תוכן בחסות

קראו גם

כל הזכויות שמורות © 2017-2079 קבוצת המזבלה + מנהלי שיווק מצייצים