מהירקן הבלעדי של בניין דירות ביד אליהו ועד המהפך של חברת פפסיקו העולמית בדרך למותג אינדי בוטיק: הצרכנים בעידן הקורונה רוצים את המוצרים שלהם ישירים, ואותנטיים ומוכנים גם לשלם.
בבניין אחד, בשכונת יד אליהו בתל אביב, גרים שכנים עם מכנה משותף אחד – קובץ אקסל. פעם בשבוע מתכנסים להם איש ואישה בביתו על מנת למלא את הרשימה איתה כל דרי הבניין מזמינים ירקות ביחד מחקלאי בדרום. אבל זה לא הסוף. מדי שבוע הם מקבלים את הוואצטפ הקבוע עם שורת הנושא ״בשר עד השכונה- יד אליהו״ שם הם יכולים לבחור מקובץ הגוגל מגוון בשרים, דגים, גבינות ודליקטסים שנמכרים ברחבת המרכז השכונתי בימי שישי. אבל רגע, זה לא הסוף. בקבוצת הפייסבוק השכונתית יש קואופ גרילה שמאחד את השכנים והקהילה מסביב למטרה חשובה – קבוצת רכישה של מוצרים. וכך שבוע אחר שבוע מצפינים ומדרימים להם סוחרים מקומיים וחקלאיים ייחודים מרחבי הארץ: יצרני דבש, מגדלי מנגואים, אנשי אבוקדו, חובבי אוכמניות, מגדדי תמרים ועוד.
אי שם בסגר הראשון בחודש מרץ התחלתי גם אני לקבל מיני הודעות בדבר מיני מזונות. מחלבת בוטיק של גבינות עזים מציפורי מתחילה משלוחים לשכונת ביצרון ביחד עם איש לחם מדובר, ועל דף A4 פשוט שנתלה ברחוב, חנות פרחים הזמינה אותי לקנות זר לשבת בשדרה. בקיצור, הפכתי למלכת הפודיז והלייף סטייל של הבית, שכל המעדנים, הפרחים, הלחמים, הירקות והפירות – מגיעים אליה ישירות והיא לא צריכה לחכות יותר בתור של הסופר או חלילה למצוא את עצמה מצביעה על נקניק הבוטיק המגרה שתלוי מעל המוכרת רק כדי לגלות שמדובר במיצג עיצובי מפלסטיק.
המגמה של הזמנת פירות וירקות ישירות מהחקלאים התחילה עוד קודם לעידן הקורונה, אבל עכשיו יש ערב רב עשיר יותר של מוצרים ושירותים. למעשה, הקורונה האיצה ויצרה שינויים חיוביים בהרגלי הצריכה שלנו בדמות סוללת סוחרים מקומיים ומגוונים שמצאו את הדרך הישירה לפה ולכיס של הלקוחות. בשפה המקצועית קוראים לזה D2C – Direct to Consumer או בעברית – מכירה ישירה לצרכנים נטולת מתווכים. אבל זו לא הקורונה לבדה. קדמו והכינו את הקרקע לכל זה: מגמת הכלכלה השיתופית, גל המודעות הסביבתית, התחזקות הקהילות ברשתות החברתיות ודור ה-z החברתי והאכפתי עם נציגתו השבדית גרטה טונברג. ואת המסיבה הזו מלווים שירותי התשלום הישיר באמצעות אפליקציה שהופכים את כל העסק לישיר וקל.
אל תוך המגמה הזו יש את מי שהפך את קבוצת הוואטסאפ לעסק שמחבר בין הספקים לקהילה כמו ״לימונדה סטור״, שהוקמה כשהקורונה חגגה וכולם היו סגורים בבתים. אחרי שהביקוש גדל הם הקימו אתר הזמנות מסודר שמאפשר לספקים בצפון הארץ לשווק את מרכולתם. דוגמא נוספת הם ״ג׳ירפה״, שראו את המכה הקשה שספגו השווקים בארץ ואירגנו ארגזי שוק ייחודים משוק לוינסקי והתקווה בתל אביב. ויש את חלל העבודה השיתופי החדש ״Make eat" וכל העסקים אגב מדגישים את האלמנט הקהילתי והסביבתי: תרומה של 1% מההכנסות לקהילה, נגריה אקולוגית שמייצרת את הקופסאות ועוד. למעשה, יש עשרות סוגים של מארזים שמוצעים בימים אלו לצרכנים: ארגזים מירושלים ושוק מחנה יהודה, טעמים מואדי ניסנאס, סלסלת פיקניק על הבניאס, ארגז טבעוני, מותסס ועוד ועוד.
אז איך חברות ענק יכולות להצטרף ולהפוך חזרה לבעלות מלאכה פשוטות? עם הרבה יצירתיות והבנה של הצרכנים. חברת פפסיקו העולמית הפכה את עורה כאילו הייתה חברת אינדי בוטיקית, והשיקה בתוך 30 יום אתר D2C בשם pantryshop עם שימוש בדיוק בז׳רגון מילים ברוח המגמה. זה כבר לא סתם חטיפים שיושבים על המדף בסופר, אלא מוצרים מתוך המזווה של החברה, והמזווה יש לו משימה (ואני מצטטת): הוא כאן כדי כדי להביא נחמה למשפחה באמצעות אספקת החטיפים והמשקאות האהובים ישירות לדלת ביתכם. החנות המקוונת מצוידת במוצרים ידידותיים שנבחרו בקפידה ממש כמו תערוכה שנבחרה על ידי אוצר. וכל זה כמובן עם תרומה שפפסיקו מבטיחה ל-500 בתי חולים ולעובדים החיוניים שמסייעים במגפה. העולם העסקי מתחיל להתאים את עצמוֿֿ, להבין את ההזדמנויות העסקיות החדשות ולנסות לאמץ את החזרה הזו לאמת הפשוטה של היצרנות. המגפה שינתה את התנהגות הצרכנים ברחבי העולם. אנחנו מקפידים על ההוצאות, יש לנו יותר זמן להשוות ולחקור אונליין והמחיר, זול ככל שיהיה או יקר, לא מספיק לעמוד לבדו בשביל לתת ערך אמיתי.
אבל זה לא רק על האוכל לבדו. וזה לא רק הרצון לחסוך, אלא יש פה חיבור פרימיטיבי ובסיסי. בעידן של מסכים, בעולם שעבר מהפרעות קשב להפרעות של ויסות חושי, אנחנו מחפשים את הקשר הישיר, האישי. מחפשים את האותנטיות. את החיבורים האנושיים. מחפשים את הערך החברתי בכסף שלנו. פתאום, בהגבלת ה-500 מטרים מהבית, התחלנו להסתכל לבעל מכולת הקטנה מהפינה, בלבן של העיניים. בסופר הענק היינו חלק מההמון, אבל עכשיו, הקשר האישי שהכסף שלנו מייצר הופך להיות בעל חשיבות. אנחנו רוצים לפזר את הכסף שלנו בין מי שאנחנו חושבים שזקוק לו יותר בסביבה ובקהילה שלנו. הפרסומת שסיפרה לנו שאת החומוס עושים באהבה כבר לא מספיקה לנו, אנחנו רוצים להכיר באמת את המקום שממנו מגיע האוכל ואת הידיים שמכינות אותו.
חן ינוביץ היא מומחית בתוכן, יחסי ציבור ואסטרטגיה, בעלת ניסיון רחב חוצה סקטורים בעולם הדיגיטל והתקשורת. מאמינה שאותנטיות היא שם המשחק, בחיים ובעסקים.
