כל מה שקשור לבר רפאלי בין אם זה קרולינה למקה או הודיס – משועבד לסף הגירוי שלנו שממשיך לטפס ולדרוש "עוד!". בעברית פשוטה , בגלל שמדובר בבר, צריך להיות יותר פרובוקטיבי בכל פעם כדי לזכות בתשומת לב.
אז אם קרולינה למקה עוברת מסטיבן טיילור לג'רמי האסיר היפה בעולם, אזי הודיס, שהציג את בר במיטה עם רד אורבך, למשל, צריך לתת טון יותר חזק.
רק בר, המגה-מותג המשותף, כבר לא מספיק לנו.
ואם יש משהו שמתחרז עם 'טון' הרי זה און. הבייבי בראדר.
בקליפ קטן וחסר מעוף שמושך באמת המון צומי, רואים את און מתלבש (בבגדי הודיס – לגמרי במקרה) ואת בר מתחרמנת לנוכח גופו הבנוי לתלפיות. ה"בילד אפ" מגיע לנשיכת שפתיים סקסית – רעבה בו ברגע שהיא מגלה שמדובר באחיה הצעיר ממנה בעשור.
אכזבה, חיבוק. 'סיסטר'. נגמר.
וזה מספיק כדי לייצר אינספור יחסי ציבור שהקרדשיינז לא היו בוחלים בהם. הרשת מלאה בראיונות אח ואחות תוך שנעשית עבודה חכמה על הגבול הדק בין יחסים בריאים לבין גילוי עריות. כשעוד רגע נדמה לנו שעברנו את הגבול, או היא או הוא פולטים איזה 'איכס' חינני וביישני שהופך אותם לאנושיים וחמודים, וליבנו, כמתוכנן, מדלג נוכחם מחסיר פעימה.
בסופו של יום ברור שמדובר במניפולציה הכי שחוקה בשכונה אחרי הקלישאה של בלונדינית חתיכה והיי, יש לנו גם בלונדינית חתיכה, וגם גברבר שהוא שענטז של ג'יימס דין, טיפה בראד פיט וקמצוץ ליאונרדו (שברור שבגלגול הקודם שלו נולד למשפחת רפאלי).
אז מעבר לעובדה הזו הדבר הכי מעניין בפרסומת להודיס היא השאלה מה הלאה. או מה עוד אפשר?
לאן עוד זה יכול לעלות? אכן מותיר אותנו, או לפחות אותי, במתח רב ואולי לזה התכוון המשורר (ואני חושבת שלא).
סווטשרט, מישהו?
