השאלה היא לא האם אנחנו אוהבים ניקיון כי רובנו אוהבים סביבה נקייה. שאלת השאלות היא מה קורה עד שנקי? מי מנקה לנו, האם אנחנו מסוגלים לנקות בעצמינו או שזה גדול עלינו וכמובן – האם פעולת הניקוי עצמה היא סיוט או שהיא עשויה להיות מהנה, מרגיע ואפילו מרוממת…
הפרסומת החדשה לסיליט בנג מפרשת מחדש את הניקוי שסבל מדימוי שלילי, ומציעה לראות אותו כאחת מהנאות החיים…
בקליפ החדש לסיליט בנג עולה התיזה הנועזת והלא סבירה שאפשר דווקא ליהנות מעבודת הניקיון.
פעילות הניקיון יכולה להיות מתגמלת ומהנה
האסטרטגיה אומרת – לא רק תוצאה נקיה. לא רק אסתטיקה והגיינה. לא מספיק טוב לסבול ולהבליג כדי לחיות עוד כמה שעות או ימים בבית נקי, משרד נקי, או במקרה הנוכחי – מוסך נקי.
החיים על פי סיליט בנג צריכים להיות הרי משמעות ומתגמלים. לכן, על פי סיליט בנג, פעולת הניקוי עצמה צריכה ויכולה להיות מהנה שלא לומר אקסטטית. במלים אחרות – לפעמים אפשר ליהנות פעמיים. לא רק מהתוצאה כי אם מהדרך אליה.
מימוש הפנטזיה לאוהבי הניקיון
בקליפ מתממשת פנטזיה של אוהבי ניקוי, שהם אחרים מאלה שרק אוהבים ניקיון. אוהבי הניקוי נהנים לראות לכלוך יורד מהמשטחים. הם נמשכים לזה ועבורם דטרגנט הוא כלי להשיג את ההנאות הללו. הם מתחרמנים מלכלוך והיעד הוא לא הניקיון אלא הניקוי…
המכונאי שננעל במוסך כדי לנקות אותו מגלה את חדוות הניקוי ומתמסר לה. על רקע She's a maniac המיתולוגי מהסרט פלאש דאנס, הגיבור שלנו נכנס לטראנס ריקוד – ניקוי. הוא מגלה את הכוח שיש לחומר הניקוי ונכנס לזה. המים שהוא מתיז לאחר השפרצת סיליט על כל המוסך המלוכלך שוטפים את הלכלוך ומותירים תחתיו מוסך לבן בוהק.
לכאורה פריים סיום של כל פרסומת שנעשתה אי פעם לחומר ניקוי, אולם הסיפור שלנו שונה.
הלכלוך הוא לא האויב והניקוי איננו עונש
אם פעם הפולניה אמרה באחת הפרסומות "שאני אשפשף?", אז בפרסומת הנוכחית אנחנו מתחברים למשפשף שבנו ורוצים לשחרר אותו לחופשי לצלילי שיר אירובי במיוחד.
אהבתי את הפרסומת כי היא אמיצה ומעיזה, איך לומר, להתלכלך. או במלים אחרות – הפיתוי לקנות דטרגנט לא חייב לבוא מהמקום המוסרי והנורמטיבי ששואף לבית נקי, אלא דווקא ממקום קצת פרוורטי שנמשך ללכלוך ונהנה לגעת בו, להיאבק בו ולנצח אותו… ממתינה לפרק הבא בסאגת "האדם ולכלוכו" בחסות סיליט בנג.
והיי, הרקדן ממש טוב ומספק לנו כמה שניות ארוכות של בידור משובח…
הצצה ל- making of של סיליט בנג:
