כדי לבנות מעמד אסטרטגי מוביל ובולט לחניוני סנטרל פארק, צריך לשבש את כל מה שאנחנו חושבים על חניונים. תשאלו כל אדם ברחוב מה הופך חניון לטוב יותר והוא יגיד לכם דברים בנאליים כמו מחיר, מיקום, נוחות השימוש במתקן עצמו וכמובן גודלו וכמות החניות. מעבר לזאת פה ושם אנחנו פוגשים שיתופי פעולה עם גורמים עסקיים אחרים דוגמת חברת אשראי או מועדון צרכנים כזה או אחר. אבל בשורה התחתונה הכל בר חיקוי וקשה עד מאוד לייצר העדפה שלא לומר נאמנות לחניון.
בסופו של יום אנחנו חיות עצלניות שוחרות נוחות, ואם אין כחול לבן (נס דתי לכל הדעות במיוחד בתל אביב), נחנה בחניון הקרוב ביותר ליעד כי רובנו יצאנו באיחור מהבית וגם עמדנו בפקקים.
הנרטיב של סנטרל פארק בוחר לפתוח זרקור על הצרכן ולספר לנו מי אנחנו. ככל שהסיפור יגרוף יותר הזדהות והנהונים, יעלה הסיכוי שנחבב את המסִַפֵר. כלומר את הסנטרל פארק.
תום יער מככבת בסאטירה משובחת על דמות האישה המושלמת שהפכה מזמן לקלישאה. זו שיש לה הכל והיא מצליחה בכל מה שהיא נוגעת בו, לא מתעייפת ותמיד במצב רוח נפלא.
ברור שהפאסון מזויף, וברור שמאחורי כל הכרזתה על שלמות החיים שלה, מסתתרים יגון, כעסים, בדידות וקושי.
חניוני סנטרל פארק מאפשרים לה להיות היא האמיתית, הממורמרת והמוצפת רחמים עצמיים, זעם ותסכול. שם, בחניון היא משחררת את הפסאדה ולמרות שהיא ממשיכה בדיבור הקלישאתי ״זמן לעצמי״, ״מקפידה על תזונה בריאה ומאוזנת״, ״עושה צ׳ק אפ עם המלאכים הקטנים של אימא״, שם, בחניון סנטרל פארק, היא משחררת את האמת מכלאה. זמן לעצמי פירושו למרר בבכי, הקפדה על תזונה בריאה ומאוזנת פירושה לרדת על שווארמה בפיתה, ולעשות צ׳ק אפ על המלאכים הקטנים של אימא פירושו צרחות ״אימא חוזרת הביתה וגומרת אותך!״.
למעשה החיים של תום רחוקים מהשלמות שהיא רוצה שנחשוב שהם. השבלונה של האישה שנראית רעננה ומתוקתקת לאורך כל היום, ההיא ששולטת במצב ובעצמה הוא פארסה, כי אין דברים כאלה ובסתר ליבנו כולנו יודעים את זה. המציאות פחות נוצצת והחניון משמש דימוי לצד האפל אך האמיתי של הנפש. המחבוא של האמת.
מתחת לחליפה הלבנה המגוהצת, התסרוקת המדוגמת והאיפור, אנחנו נאבקים בציפורניים, וחווית החיים היומיומיים שלנו רחוקה מלהיות זוהרת ונעדרת מהמורות.
חניוני סנטרל פארק הם המקום שאפשר להציץ לרגשות האמיתיים שלנו אולי כי יש לנו מעט מקומות כאלה.
המוטיב של לשבת לבד ברכב בחניון הוא מטאפורה לאותנטיות שהיא לא תמיד נעימה אבל…אותנטית.
הסאטירה גם מצחיקה וגם קולעת לליבו של עניין. נכון, חניונים לא נוצרו כדי לאפשר ונטילציה נפשית, אבל אחרי שראיתי את פרסומת סנטרל פארק, פתאום זה מרגיש מאוד רלוונטי.
עטרה בילר היא אסטרטגית מתוג וסטוריטלר. היא אחראית על מהלכים קאנוניים של פרסום ומיתוג לאורך השנים ועובדת עם לקוחות משמעותיים במשק. עטרה פועלת יחד עם אלון וינפרס ב׳קטי תנדה׳, סוכנות מיתוג סוג אחר, המתאימה לעידן הדיגיטלי (inbound branding). מומחיות קטי תנדה באיתור הסיפור הייחודי שמסתתר במותג ובנייה, סביבו, קהילה של אוהדים אמיתיים שמרגישים שאינם יכולים בלעדיו, ומשגררים אותו הלאה. הנחת היסוד אומרת שבמקום שהלקוח רואה צחיחות קיים אגם שמזמין אליו מאות אלפי שקנאים שמקננים בו ומשגשגים בו. מרחוק זה נראה כמו קסם, אבל בפועל זו עבודת עומק שיטתית, שמעניקה יתרון אסטרטגי משמעותי ביחס לתחרות.
