לפעמים האמת חמקמקה והדרך הטובה ביותר לגעת בה היא דרך המשל והסימולציה. בדומה לקמפיין הקודם בשנה שעברה, בית השאנטי נצמד לקו הסימולציה בניגוד להטפה חלולה, מדויקת ככל שתהיה.
https://www.youtube.com/watch?v=fwbbSIFC-Ao&feature=share&fbclid=IwAR2AjpT5lZrnPTqiVNVpQJqfdwOQ8LJ-jq45TiEtDI6IfU-84BWAcYZaqo0
הקמפיין לא מדבר על הדברים אלא עושה אותם. מדגים אותם ומשתמש באנשים רגילים כצינור להעביר את החוויה. כדי להפיק מאתנו את הרגש האותנטי שולח אותנו המהלך לתוך מודל של חדר בו גדל אלי כילד, ואשר ממנו לא הצליח לברוח 12 שנה. משתתפי הקליפ הם אנשים אמתיים, בהם גורי אלפי, שנסגרים מרצון בחדר בלי שהם יודעים מה מחכה להם בתוכו ומה יוציא אותם ממנו.
היות שמושג חדר הבריחה די נפוץ בשנים האחרונות, הכניסה לחדר דומה לסוג ההתנסות הזה, ולא מרגיש שונה או מוזר. אולם מה שמחכה להם בפנים אינו שונה משבי. שבי עם ההשפלה של שבי. התעללות נפשית וכזו שגובלת בהתעללות פיזית. הנסגרים בחדר קיבלו פקודות ונזיפות, גידופים ודרישות לא הגיוניות ובעיקר הטרדה והשפלה סביב זוטות כמו איך לקפל דברים (לפי צבע!), מתי וכמה לאכול (בעקרון לא לאכול), ובגדול – לא להיות וכמעט לא לחיות.
משתפת הפעולה (בדמות הסמכות) נכנסה לתפקיד של מפקדת סדיסטית. את כולם היא הצליחה להוריד לברכיהם ולכנותם אפס, בגין העבירות שביצעו לכאורה, ואף להכריח אותם לחזור על זה. "אני אפס".
כולם הגיעו לסף דמעות, ולגבול היכולת לסבול עוד רגע בחדר הזה. כולם צלצלו לבקש חילוץ. ואז הם נחשפו לקליפ של אלי שפניו מפוקסלות והוא מספר להם את סיפורו. החדר הוא העתק של החדר בו גדל ונכלא למשך 12 שנה. משם ברח והגיע לבית השאנטי.
כמו אלי, שהוא בוגר בית השאנטי, יש 14,000 ילדים שמעדיפים לחיות ברחוב, ולא בבתים שדומים בדינמיקה לאותו חדר בו שהו משתתפי הקליפ דקות ארוכות – עד שנשברו.
קליפ בית השאנטי מספר לנו שני דברים. האחד – מדגים לנו מדוע יש ילדים שבורחים מהבית. מה זה ילד רחוב. אז אם חשבנו שילד רחוב הוא סתם ילד שמחפש את הריגושים ברחוב, טעינו. כי זה ילד שעבורו הרחוב הוא מקום יותר צפוי ובטוח מהבית המופרע ממנו ברחו. השני – מעניק תפקיד ברור לבית השאנטי. לא סתם מקום של מסטולים (כן כן השם 'שאנטי' יפה אך גם מטעה). זהו בית שפותח את דלתותיו לכל ילד שבוחר בחיים. אהבתי את 'בוחר בחיים' כי זהו חילוף אותיות של 'בורח'. בורח ממקום שאינו מציע לו חיים או שהחיים שלו שם אינם מוערכים.
הסיפור של אלי מסתיים טוב. הוא סיים לימודים ושירת בצבא ושיקם באומץ וחמלה את הקשר עם אמו. אבל בית השאנטי צר מלהכיל אותם הילדים שבחרו וברחו.
הרגע בו ילד מחליט לברוח מביתו הוא רגע בלתי נתפס. כמה רע צריך להיות לו. כמה נורא שלא כל הילדים האלה מגיעים ישירות לבתי שאנטי בכל הארץ. הקליפ הזה שכנע אותי שצריך לתרום, ומיד ומהר ועכשיו. היום, כי מחרתיים חוזר הגשם. היום, כי בכל פעם שהם יאמרו "אני אפס", פלח נוסף של שמחה נושר מהם. פלח קטן ששום מנוף לא יצליח להרים בחזרה.
קליפ חדר הבריחה חזק כי אין בו הטפת מוסר או סחטנות רגשית מתישה. מה שהוא מוציא מהצופה לא עובר שום עיבוד למרות שמדובר בסימולציה. החוויה היא חוויה טהורה של הזדהות עם השבויים, והתגובות שלהם אמתיות וקלות להזדהות.
בשנה שעברה ראו הורים את ילדיהם בתערוכת צילומים מבוימים. זיו קורן הצלם ביים את הילדים בסיטואציות אמתיות של ילדים שחיים ברחוב. ההורים קיבלו את התמונות של ילדיהם בהפתעה גמורה והגיבו בבכי ובהלה. הרעיון היה – זה יכול לקרות גם לילד שלך. גם במהלך הנוכחי יש אגרוף בבטן וניסיון לקרב עד כמה שאפשר את החוויה האמתית שחווים ילדי הרחוב, ויחד אתה – את הצורך הברור והנחרץ של בית השנטי.
"אמור לי ואשכח, למד אותי ואזכור, ערב אותי ואלמד" – אומר הפתגם המיוחס לבנג'מין פרנקלין. אז זה בדיוק מה שעושה בית השנטי בסרטון – מערב אותנו. ולמדנו.
עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים שפועלת על פי מודל הנרטיב. עטרה מחברת את נרטיב המותג עבור ארגונים וחברות מכל סוג, אשר משמש אותם לטפח מערכות יחסים מניבות עם קהלי היעד.
