לרוב, מזה שנים רבות, המוצר גנרי, ולכן הפרסומת צריכה לעשות פליק פלק ושמיניות באוויר כדי לבנות בידול ולהוביל טריטוריה שתהיה שונה ורעננה בחוויה הצרכנית. קשה לייצר בידול באמצעות המוצר ולכן צריך לספר סיפור ייחודי ולקחת בעלות על עולם תוכן. למשל, בירה. למשל, נתבי אינטרנט. למשל, אופנה. כמעט בלתי אפשרי להפגין יתרון מוצרי וגם אם יש כזה, ידוע שהמתחרים יסגרו את הפינה הזו לפני שנבין מי היה קודם.
במקרה של טאבלט נגיש למבוגרים של מפעל הפיס זה לא ככה.
הגאונות היא בהברקה המוצרית, יותר מכל דבר אחר.
הברקה היא לרוב חיבור בין שני עולמות שלא חשבנו להיפגש.
הטאבלט הנגיש שואב השראה ממוצרי הייטק לפעוטות ומנזקקותם של מבוגרים.
כבר היה לנו שלט רחוק, טלפון, מחשב, משחקים – מעוצבים לפעוטות שצריכים שהכל יהיה פשוט ופיגורטיבי, ללא טקסטים. בלי מלים ארוכות.
באותה מידה כבר היו לנו אינספור ניסיונות לגונן על הסבים והסבתות שמשבר הקורונה גזר עליהם בידוד ונידוי אכזריים.
אותם סבים וסבתות, עד משבר הקורונה, השתמשו בטלפון. גג ווטצפ. אבל הם לא נולדו למציאות הזום והטכנופיליה מהם והלאה. זה לא בשבילם. הם משלימים עם גורל של מידור וגעגועים לילדים ולנכדים.
בדיוק עבורם הומצא הטאבלט הנגיש שגדולתו בפשטותו. הוא עומד בעצמו בלי case. יש לו שני כפתורים גדולים – אחד ירוק ואחד אדום. ומסך ענק ששם המתקשר מופיע עליו באותיות קידוש לבנה. מי צריך יותר מזה?
הפרסומת מדגימה אנשי קשר נפוצים ורלוונטיים כגון ״רופאה ד״ר קטרינה״, ״סמדר עובדת סוציאלית״, ״אלון בני האהוב״, ״עומר הנכד המקסים״.
הפרסומת מדגימה שיחה קבוצתית עם הנכדים, נכדה שמנגנת פסנתר בארבע ידיים עם סבתא, שמנגנת גם, סבא שמבשל ומשוחח בו זמנית עם המשפחה.
השיר ״תראו אותי, אני שמח פתאום, הכל נראה לי יפה היום, כמו חלום, סתם פתאום״ מושר בקולאז׳ של מבוגרים וצאצאיהם, אגב בישול, משחק ונישוק המסך.
לי ברור שהגדלת המסך וצג האותיות, וצמצום הפונקציות (רק שני כפתורים – לענות ולסיים שיחה) הוא פתרון חכם מאין כמותו שזעק שכבר ימציאו אותו.
הכללים הבסיסיים ביותר של יצירתיות שיחקו פה תפקיד – החסרה מחד וגדלה מאידך. הפרסומת עושה הכל לחשוף אותנו לאביזר ולחוויה שהוא מאפשר לקהלים הכפולים – האזרחים הוותיקים ומשפחותיהם.
מפעל הפיס והרשויות המקומיות הרימו את הכפפה הזו.
הטקסט בסוף הקליפ ארוך מהרגיל ומדבר בפשטות וללא סיסמאות, וזה עשה לי צביטה בלב כי ככה בדיוק מדברים לפעוטות. ברור ומפורט, רק שהפעם מדברים למבוגרים. לי זה עשה גם טוב וגם עצוב. תראו מה זה טקסט:
״מפעל הפיס והרשויות המקומיות פועלים למען הפגת הבדידות של אזרחים ותיקים, ורוכשים עבורם אלפי מערכות טאבלט מונגשות המאפשרת קבלת שיחות וידאו בלחיצת כפתור כדי שיוכלו לשמור בקלות על קשר עם המשפחה, עם רופאים, עם השירותים החברתיים״.
הסיסמא שעולה בסוף ״מפעל הפיס הכל חוזר לקהילה״ מזכירה לנו שוב ושוב שמפעל הפיס זה לא רק הגרלה, ולמרות שיש תחרות צפופה על התנדבות והענקה לקהילה, במיוחד עכשיו, והציניות עולה אל על, פה חשתי שההמצאה עצמה והפרסומת המושרת היו במידה מדויקת.
עם הטאבלט המונגש שווה כנראה להיות אזרח ותיק!
עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים. היא עושה שימוש במודל הנרטיב במטרה לאתר את התפקיד הייחודי של המותג, ולתרגם את יתרונו האסטרטגי לכדי כלי ניהולי אפקטיבי, כזה שמטפח זיקה בקרב השוק, בונה מערכת יחסים מניבה עם קהלי היעד ומאפשר החזר על ההשקעה.
