לא ברור מה קדם למה. לפעמים, וזה קורה לעיתים רחוקות, מתאימים סלב למותג רק כי הוא מתאים לו. למשל – אניה בוקשטיין לחליטות ויסוצקי. כי היא צחה וברה ונקיה ואני יכולה לחטט ולדמיין איך העלו אתה מתוך ארסנל האפשרויות אבל לרוב זה עובד אחרת. ההזדמנות צובעת את הקריאטיב או במלים אחרות, העגלה נרתמת לפני הסוסים.
די ברור שעינת שרוף הייתה ההזדמנות ועליה הולבשו מספר, איך לומר, דאחקות. אז ברור ש"שרוף" יכול ללכת לכאן ולכאן. אף אחד לא רוצה שהשניצל שלו יישרף. ואני מוכנה להתערב שזה עלה והצחיק את יוצרי הפרסומת. מאידך "שרוף על עוף טוב" הולך יופי עם המסר. לא שיש פה פריצת דרך. להגיד שאנחנו אוהבים את המותג ושהוא מממ טעים זה Old news ובכל זאת אם מאד מתאמצים אפשר לנכס את ה"שרוף על…" לעוף טוב בגלל הסלב. עינת שרוף.
טוב, נו. מצד שני, הקליפ מביא רעיונות אחרים. אחרי שעינת שרוף שואלת בפליאה אי אפשר "לקחת את הדבר הכי טעים בעולם ולהפוך אותו לעוד יותר טעים" שזה רעיון בפני עצמו, אנחנו נחשפים לכמה רגעים ארוכים של food appeal שמציג את הציפוי והתבלינים והקריעה המיתולוגית של השניצל בידיים כדי להדגים את האמתיות שלו. ואז מגיע הגאג (gag): סבתא את יודעת לשיר? שואלת הנכדה את עינת וכשעינת עונה, כצפוי, כן, מבקשת הנכדה "אז תשירי אותנו לבד עם השניצלים".
זה קצת ברמה של תגיד מה תפוח אדמה. ואם לא די בכך, אחרי שהשניצלים מוחרמים לטובת הנכדים הרעבים (קצת לא הגיוני שילד וילדה בגיל גן או בית ספר יסודי יחסלו מגש שניצלים שמכינים לגדוד), פורצת עינת שרוף בשיר ובמחול "עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו, יש פה לנו תיאבון" שזה טוויסט קליל על "יבש לנו בגרון". כיוון שיש מספר גרסאות לשיר המהולל, אביא ברשותכם את זו החיפאית:
עוֹד לֹא אָכַלְנוּ
עוֹד לֹא שָׁתִינוּ
יָבֵשׁ לָנוּ בַּגָּרוֹן!
הָבוּ לָנוּ מַשְׁקֶה
מיט אַ ביסל קאַשקע
אָז נָרִיעַ וְנָרֹן!
מיד, כשקצת מתחשק לנו (לי, לפחות) לראות אותה ממשיכה לפזז ולפזם, מתנפלים עלינו עוד תצלומי food appeal אגרסיביים. הפעם משננים לנו, אם לא קלטנו, את סדר היצירה – קודם מפילים (מגובה רב כמו קפיצת ראש באולימפיאדה) את השניצל לתוך הר של קמח מתנפץ, לאחר מכן מטיסים אותו (כמו פריסבי) אל תוך דיונות של פירורי לחם, ולפני שמספיקים להתאושש מספרים לנו שהשניצלים עשויים מעוף שגדל ללא אנטיביוטיקה ועשוי מ-100% רכיבים טבעיים.
היה לי קצת עצוב על העוף. זה שנגזלה ממנו אנטיביוטיקה ("אבל כואב לי הגרון, יש לי אנגינה"/ "לא! אסור אנטיביוטיקה. תמצוץ פרוגרון וכוס תה עם לימון. אנחנו בעוף טוב גדלים בלי אנטיביוטיקה!), והרכיבים הטבעיים, בהקשר של כל כך הרבה מסרים, שלחו אותי לשאול מה יישאר לנחשף בראש? האם, אחרי כל כך הרבה קונצים ולשון שנופלת על לשון, אפשר עדיין להפנים את הרכיבים הטבעיים, והאם זה באמת יהיה הקש שישבור את גב הגמל בבואנו לקנות שניצל קפוא, בהנחה שמעניין אותנו לקנות כזה?
ורגע לפני סיום, ממש כשכבר חשבתי שהפרסומת הסתיימה, קיבלתי חרוז "עוף טוב, שמים את ה fun על השולחן". ככה כי עד עכשיו עוד לא התאמצנו מספיק… לסיכום, גם גיבוב מסרים וגם תחושה של תובענות חסרת מנוח מצד הלקוח לכלול מסרים מוצריים – תעשייתיים שהשתלטו על הפרסומת. לקוחות יקרים, ככל שתיקחו צעד אחורה, תראו שיש אנשים שהדבר האחרון שמעניין אותם זה לבזבז זמן יקר (בין אם זה בפקק, או בבית מול הטלוויזיה או בסמארטפון) על היתרונות המוצריים שלכם.
אנשים רוצים ליהנות והם צורכים בידור ותוכן. עינת שרוף שרה ורוקדת עוד לא אכלנו עוד לא שתינו זה מצחיק ומושך. הבחורה מצחיקה אותי ולמרות שהיא קצת נוח בשבע שגיאות מהרבה בחינות, יש לה כריזמה. תנו לה את הבמה, תרשו לה לשיר את הילדים לבד עם השניצלים- תנו לפתח את זה לרמה של 'בוקר טוב' של עומר אדם לבזק (נכון שזה עבר לכם בראש?) – ובעיקר תנו למשרד הפרסום לעבוד. סליחה שאני מתערבת.
