החדשות הרעות: גם אם תתאמצו להיות צעירים יותר אתם כנראה כבר זקנים מדי לתפוצ'יפס. החדשות הטובות – אף אחד לא יכול לסרב להם, לתפוצ'יפס. המוצר ממכר בפריכותו וטעמו. במלים אחרות – גם אם אתם בני 100, קשה מאד להתגבר כשזה נגמר.
הבעיה העיקרית – קצת נגמר מה להגיד על חטיפים טעימים. החכמה היא תמיד איך להעביר חוויה של food appeal יחד עם תובנות אותנטיות של קהל היעד בלי לשעמם למוות ולחזור על קלישאות. בקליפ מדויק וחכם שמיועד לגדל דור של אוהדי תפוצ'יפס צעירים (שיצמחו להיות חיילים וסטודנטים ועובדים ומנהלים והורים וסבים וסבתות שרובם ככולם אוכלים תפוצ'יפס) אנחנו עדים לסיפור שנבנה כולו כדי לגעת בנקודת הרעב לתפוצ'יפס יחד עם נקודת הרעב להיות כוכבי רשת.
"כשזה נגמר זה נגמר" הוא רגע שיא כואב שכל ההשקעה בקליפ איננה אלא 'הרמה' לקראתו. כשזה נגמר זה נגמר הוא ה"תאכל תצליח" החדש. ההיפוך הופך את הסיפור לפחות צפוי ומשאיר אותנו מול המסך חסרי ציניות. זה הישג עצום. במקום ללכת על "מממ טעים וקראנצ'י" או לחילופין לפלוש למחוזות מעושים ומאוסים קופצניים רקדניים, גלשניים, נוסעים על סקטבורד או על קורקינט – יש פה ראפ תזזיתי ומפתיע. ההומור הוא ההומור ההזוי והלא קשור לכלום של מתבגרים בימינו אלה. כבר שמעתי בוגר אחד או שניים שאמרו לי "מעייף" על הקליפ. וטוב שכך. זה לא בשבילך..
מה שאותנו מעייף רק כי זה מאתגר – נשמע לגמרי בקצב ובאינטנסיביות הנכונה בקרב בני נוער. זר לא יבין זאת ואנחנו לא חשובים. אנחנו נאכל תפוצ'יפס אם הוא יהיה בסביבה והסביבה היא הילדים והנכדים. אז רגע של רצינות לקהל היעד. הבחור שלנו פותח תפוצ'יפס. מאותו רגע עולם מטורף נפתח בפניו והוא נהדף לסיפור של עלייתו ונפילתו. הוא חושב שמדובר בכישרון. אנחנו יודעים שהכל בזכות התפוצ'יפס. ההגזמה לגיטימית כי אנחנו בעולם הנונסנס המוסכם. הבידור מעולה ועשוי היטב.
תפוצ'יפס – אדלר חומסקי
פתאום יש לו חברים וידידים. הם כמובן לא חברים אמתיים שלו. הם מתקרבים אליו כדי להתכבד בתפוצ'יפס אבל רק אנחנו מבינים את זה. הוא מנשנש בכפר ובהר, ואז יש משפט לפנתאון: עושה סלפי שמש שוקעת בזריחה על צלע הר. כמובן שהוא מקבל אינספור לייקים ומפיק שוודי קלט אותו וליהק אותו. הכל קורה בשנייה. הוא נהיה כוכב רשת. ומוזמן להופיע אופליין. אדם מבוגר ממנו בחמש דקות כבר לא יבין זאת. העולם שאנחנו מכירים בו צריך ללמוד, לעבוד קשה, להצטיין, לקבל המלצות ולטפס בליניאריות בסולם החיים – נגמר.
הגיבור שלנו מתאר את העולם החדש בו ההצלחה שואבת אותנו בשנייה מלהיות nobody לכוכבות. כמובן שהליהוק הוא להצגת ילדים סוודריק ומערת החטיפים – כי כשאתה מורעל על תפוצ'יפס אתה לא חושב ישר ומעוות אפילו את עליבאבא לכיוונים שלך. ההיסחפות (כל שוודיה בטירוף 'סווריק סוודריק') קרעה אותי מצחוק כי האסוציאטיביות איבדה שליטה וגם מה שרואים זה פרץ אימוג'ים של ההופעה (של סוודריק) בפייסבוק live. כמובן שהמעבר מהפיכתו של הגיבור למטאור לבין "טראח נגמרה לי השקית" (עם אייקון של לייק הפוך…לא טוב) קורה באותו שבריר שניה כמו עלייתו. יוצא המרצע מהשק – המעריצים מחפשים תפוצ'יפס בכיסים של סוודריק ולא מוצאים.
מסתבר שעלייתו לגדולה ונפילתו קרו אך ורק בגלל התפוצ'יפס. עצוב. ונורא מצחיק. בכו הילדים, ראו המפיקים, בוטלו ההצגות. חזרו המחאות, עוקלו הנכסים, סגרו לי את הברזים. ברקע נומרטור עם צניחה מהירה של לייקים. היום מוכר בשוודיה שעונים מזוייפים. והגיבור שלנו עומד מאחורי הדוכן עטוף מעיל וצעיף בסופת שלגים. המסקנה ברורה. תפוצ'יפס – כשזה נגמר – נגמר.
מאחורי התזזיתיות וגיבוב החרוזים המופלא מסתתר craving חזק לחטיף שנגמר לנו. מתחת לסיפור ובתת מודע שלך אתה רוצה להחזיר את הגלגל אחורה. הוכחה לכך שאין גבול למניפולציה שיכולה להפיל אותנו בפח. אני מגזימה בכוונה אבל מתכוונת לכל מילה. מהבחינה הזו הפרסומת הצליחה גם להצחיק, גם לא להיות צפויה וגם למלא את יעדה השיווקי. עוד שקית בבקשה. אה, ובגג הסיום זה באמת מה שקורה לו- נזרקת לו שקית חדשה. טוב. נו.
עטרה בילר היא מהאסטרטגיות הותיקות בתחום, בעלת TheBrandingEdge. כתבה טור ניתוח קמפיינים במשך 8 שנים באתר אייס. בעלת טור בגלובס ופינה שבועית ב-103FM. מרצה על אסטרטגיה, מיתוג, חשיבת יצירתית, פרסום ועוד.
