עטרה בילר, המרכז האקדמי פרס

ניתוח קמפיין: "בואו להתאהב בקריירה שלכם במרכז האקדמי פרס" // עטרה בילר

כשלקחתי את הסיבוב בגלילות לא רחוק מהסינמה סיטי נקלעתי לכיכר מוקפת פקודות. לכו עם התשוקות שלכם, הונדה סיוויק. צאו לבלות, קווי לילה. תקשיבי לאינטואיציה האימהית שלך, מטרנה. כשיצאתי מהכיכר קיוויתי שאיש לא עוקב אחרי כי אני לא. כשניסיתי לראות מה חדש בעולם, עלתה מולי פקודה יותר מפתה: 'בוא להתאהב בקריירה שלך'. אז ככה. אני מסכימה שעדיף להתפרנס ממה שאוהבים. ושכדי להגיע לזה, חשוב להתאהב בקריירה. עד כאן יש בפרסומת למרכז האקדמי פרס תובנה מבריקה. יתר על כן, אמר החתול מעליסה בארץ הפלאות, לא חשוב לאן תלכו העיקר שתתמידו. אפשר להתאהב גם משידוך, העיקר לא לנטוש את המערכה.

הדרך היא תמיד העיקר והניצחונות הקטנים של הקשיים הקטנים גורמים לנו להתאהב במה שאנחנו עושים. כיבושים מהדקים את היחסים. רצינות הכוונה היא תנאי מקדים לכבוש עוד ועוד יעדים מקצועיים. להיות מכללה או מרכז אקדמי שמוביל אג'נדה שכזו זה בכלל לא רע. ואפילו מדויק. אם נהיה מאוהבים בקריירה דלתות ההעסקה תיפתחנה יותר וההצלחה שלנו תגבר. זה כלל אוניברסאלי. והפקודה בוא להתאהב בקריירה – חוקית בעליל.

אבל מפה ועד למופע הפיזי של הקמפיין יש תהום. על רקע שיר אהבה משתפך, שמזכיר לנו את Je t'aime הנאנח של סרג' גינסבורג וג'יין בירקין, אנחנו מקבלים שלש קריירות אותן ניתן ללמוד במרכז האקדמי פרס, בתצורה שגובלת בפורנוגרפיה. או אולי יותר ב-Fetish אירוטי לחפצים.

סטודנט למשפטים שעוגב על גלימת בית המשפט, שטיחיו, חפתיו ופטיש העץ. סטודנטית לעיצוב שמתפתלת ונמרחת על סקיצות או ביצועים, ועל מכונת הצילום בשפת גוף שאינה משתמעת לשתי פנים, וסטודנט למשהו שקשור לפיננסים מדמיין את עצמו כסמנכ"ל כספים ומתבוסס בתוך ערימת צ'קים תוך התחככות מתפנקת. התגובה הראשונה שלי, כשהסרטים עלו על הנייד שלי, הייתה לבדוק אם מישהו בסביבה רואה שאני צופה בקליפים מביכים ואפילו מטרידים. טוב. ברור שהם מצחיקים והמסר באיזשהו מקום צודק. חייבים לאהוב את מה שאנחנו עושים ואיפה יהיה הניצוץ הראשון של ההתאהבות אם לא במוסד להשכלה גבוהה?

מאידך, לדעתי הגזמתם. הפרשנות שלכם להתאהבות ירדה מהפסים ונראית יותר כמו סטייה. המסר היה יכול לעבור חזק עם הרבה פחות. אולי חשבתם שלא נבין ולקחתם אותנו לחמישים גוונים של פסקי דין, או וורוד פוקסיה או צ'קים? שורה תחתונה, מישהו חושב שאני מטומטמת וזה קצת מרתיע אותי. מעדיפה לקבל את זה ארוז בקריאייטיב פחות בוטה ויותר מרומז. מבטיחה להבין ואפילו להתלהב כי בינינו, אהבה וקריירה זה פיצוח לא רע. אז בבקשה.