לצלילי אח יא ראב יא ראב של סלאח שבתי, אנחנו משמיעים אנחת רווחה – סכנה מרחפת חלפה והגענו למקום מבטחים. זו הנוסחה של אל על ששולחת זרועות תמנון לקצוות תבל כדי להתחיל לתת לישראלי את התחושה שהגיע הביתה.
הסיפור הוא הסיפור על הבושה והפחד להיות ישראלי בחו״ל בכלל ומאז ה 7.10 בפרט. בלי לייפות את זה, חנן מסתובב עם חבר בחו״ל, לונדון אם להיות ספציפיים, והם קולטים שאולי לא כדאי להיתקל בעימותים או במחוות אנטישמיים. הם משקרים לנהגי המוניות שתמיד, כדי לגלגל שיחה, שואלים אותם מאיפה הם. הצופה בבית מהנהן. מי לא היה בסיטואציה הזו ושקל אם לומר את האמת או לשקר?
חנן אומר לחבר להסתיר את מגן הדויד על הטי שירט שלו, שגם כתוב עליה: עם ישראל חי. החבר סוגר ריצ׳רץ׳ של הסווטשירט שמעליה. כתוב עליו: I Love London עם סימן של לב.
חנן מודיע – עם ישראל חי אבל כשאנחנו בחו״ל – זורמים עם התרבות המקומית. כל הזמן הזה חנן, שהוא חובש כיפה ידוע, חובש כובע צמר מעליה. ״איך בכל מקום אני אורח״ שר בן ארי בסניף של סטארבקס, והבאריסטה שרשמה את שמו על הכוס קוראת לו ״יוהאן״. סטארבקס היא קלישאה ידועה של סירוס שמות, ולכל אחד מאיתנו יש שם סטארבקס שמטרתו לאפשר לברסיטה לאיית ולא לפשל. אבל הפעם המטרה פחות חיננית. עדיף שלא ידעו שחנן מישראל. עדיף לתת שם אירופאי…ושוב – מי לא היה שם?
אגב, שם הסטארבקס שלי הוא תמיד Tara, סתם כדי שהקפה לא יגיע קר…
חנן והחבר מגיעים לבר מלא אוהדי ארסנל שצופים בהתלהבות במשחק כדורגל. אנחנו מספרד קובעים שני הישראלים – כי ברור שבן ארי והחבר לא נראים כמו ויקינגים מנורווגיה. לא מוציאים הגה בעברית. אבל כשהיצרים מתחילים לבעבע נוכח משחק הכדורגל, העברית פורצת החוצה ואחד האוהדים קולט אותם. אתם מישראל? כן מודים שני המטיילים שלנו. ״יאללה בלגן״ הוא זועק וכולם פורצים באח יא ראב יא ראב של סלאח שבתי, השיר שמסמל את הכמיהה לארץ ישראל של מי שבגולה.
על רקע השיר אנחנו עוברים לנמשל. צוות מטוס אל על מוקפד ועוטה מדים, צועד אל עבר המטוס צעידה ׳ארמגדונית׳ קבוצתית ועוצמתית.
המתח משתחרר. פה אנחת הרווחה המובטחת.
אפשר להסיר את הכובע ולהישאר בכיפה. מתחילים לדבר ישראלית ״שחור בבקשה״ מבקש אחד הנוסעים מהדייל (כמה קפוצ׳ינו אפשר לשתות בסטארבקס?), הדיילות מחלקות שוקולד עלית, משחקים לילדים ובקבוק מטרנה שחומם במטבח המטוס לנוסעת עם תינוק. "חנן? אפשר קצת פחות אההה…?", מבקשת נוסעת עם תינוק ישן בזרועותיה להנמיך את השירה, וחנן נעתר.
אנחנו הישראלים מבינים זה את זה. עברית היא יותר ממלים. עברית היא גם בין המלים. בין הקפה לחטיף. חנן שמח להרגיש סופסוף בבית כמו בישראל, ועוד יותר שמח ״להיות אנחנו בלי להתנצל״.
אל על, שהתלבטה שנים רבות אם להיות חברת תעופה שמטיסה אותנו לקצוות תבל או להיות זו שמחזירה אותנו הביתה – לקחה צד מובהק במיוחד מאז השבעה באוקטובר. בסופו של דבר הולך ונהיה לא קל להיות ישראלי בעולם הגדול ואל על היא למעשה המפגש הראשון שלנו עם הישראליות, העברית והרשות להיות מי שאנחנו, אחרי שיטוט לא קל בין הביג בן לקמדן טאון. למעשה בין התחזות להתחזות.
נכון, לישראליות יש גם צדדים מכוערים. נכון, אפשר למצוא קרקע משותפת לא רק עם ישראלים (עיינו ערך חבורת אוהדי הכדורגל המפרגנים שמצטרפים לשיר העברי) ונכון, לפעמים חייבים לברוח ולא תמיד הטיסה חזרה ארצה כל כך משמחת. אבל לאל על חשוב להצהיר הצהרה מהותית. אנחנו ישראל היפה הכי רחוקה מישראל הממשית, או כפי שנהוג לצטט – הכי בבית בעולם.
