יניב ביטון / יחיאל סעסע

עטרה בילר מנתחת: יחיאל סעסע לרכבת הקלה

״אבל אנחנו חייבים פרזנטור״, משפט שאני מתערבת אתכם שנאמר במשרדי הנהלת הרכבת הקלה, סליחה, דנקל. אבל יש לנו סרט הסברה בלי פרזנטור אמרו או שאמר מישהו אבל נורא מזמן ורק פעם אחת. הסרט שמסביר כיצד ״מתקפים״ (קונים כרטיס בשפה עדכנית) רץ בלי סוף בערוצים המסחריים ואני לא אוהבת ולא שונאת אותו. אני יודעת שהשאלה – איך משלמים על עלייה לדנקל – היא כנראה השאלה הכי נפוצה שהציבור שואל ולכן התשובה, בצורה של סרטון קצרצר (אי אפשר בלי יחיאל סעסע מקפיץ קונפטי בשוט הראשון) היא חשובה, וגם נמסרת בצורה מכבדת.

להלן:

אבל התכנסו כדי לדבר על מבול סרטוני ״הפרזנטור״ שהנהלת הדנקל בחרה לעשות בהם שימוש כדי להשיק את הבשורה.

בשורה התחתונה אמור לי מהם סרטי הפרסומת שלך ואומר לך מי אתה. כרגע, בעולם שבו יש רכבת קלה ורכבת תחתית מעל מאה שנה ברבבות ערים, שברובם ביקרנו, רובנו, עדיין צריך דאחקות וולגאריות כדי להסביר לאנשים איך לנסוע ברכבת. ועדיין תופסים את הישראלי כבבון פרימיטיבי שירד כרגע מהעצים והוא לא רק משתומם מהרכבת הקלה, הוא בוודאי לא יידע לעשות בה שימוש נאות, ובאותה נשימה הוא יעשה בה שימוש הרסני ופוגעני.

אותי זה העליב. אני לא נעלבת מסאטירה טובה ב׳ארץ נהדרת׳ שכוללת אותי ואת שכמותי. אני כן נעלבת שאחרי שנים של נסיעה בתחבורה ציבורית ברחבי תבל מישהו רואה אותי כעדר בפלו שמסתער על פתחי הרכבת הקלה. מישהו שילם הרבה כסף כדי לחנך אותי לא להסתער לפני שנוסעים יורדים מהרכבת, לעמוד בצד ימין בדרגנוע וללגלג עליי אם אני ממהרת בצידו השמאלי: ״אני אדם עסוק עם תיק״. כי אולי הומור יחפה על מה שבאמת חושבים עלי. אז זהו שלא.

האופן בו משורטט הישראלי דרך עיני הרכבת הקלה מצדיק החרמה יותר מאשר העובדה שהיא אינה נוסעת בשבת – עובדה שעשתה כותרות והצטרפה למחאה.

המחאה, בניגוד לדנקל, היא רכבת שאפשר לעלות עליה בכל עת ללא תשלום, ללא הבדל דת גזע ומין או נושא.

לצד זאת, אני מעדיפה שיתייחסו אלי לא כאל בופלו בעדר. אני לא צריכה לחקות באופן מביך את נפנוף היד המלכותי ולהסתכל, כדברי יחיאל סעסע המדריך, במבט מתנשא על הרכבים הפרטיים. לא, זה לא נעים לי לחשוב שכל דבר הוא מלחמה או תחרות, ושבכל דבר יש מנצחים מתנשאים ומפסידים נחותים.

העובדה שהחדרה של רכבת קלה שיש בה חידושים בכמה וכמה touchpoints דוגמת תשלום עבור כניסה, מסלול מסומן אחרת על הכביש (מעבר חצייה עם פסים צהובים) ועוד, דורשת טיפול רציני בתקשורת. האופציות הן לא או לשעמם למוות או להשתמש בליצנות מלגלגת וסרקסטית שמקטינה את הנוסעים באופן משפיל. אפשר לפצח את הבריף בעוד עשרות צורות שיש בהן אלמנט בידורי אבל בלי להשפיל. בישראל זה בעייתי לא להיות שיפוטי או מתנשא או פטרוני.

אני לוקחת אתכם לטיוב של לונדון, שקיימת מעל 150 שנה, אז אני יודעת שזה לא אותו בריף ושהתחתית של לונדון אינה זקוקה להסברה כמו הדנקל. ובכל זאת, סרטון של מעל 7 דקות (slow media) שמתמקד בסכנה בחריץ בין הרכבת לרציף. The Gap. נכון זה לא סרט הדרכה. אבל יש למישהו ספק שאחרי שנצפה בו נצליח לשכוח אי פעם את החריץ? מניחה אותו פה לא כדי להשוות אסטרטגיות החדרה של רכבת חדשה אלא כדי להציץ לתרבות אחרת, שפה אחרת שהיא בכל זאת אוניברסלית ומובנת לכל נפש:

עטרה בילר היא אסטרטגית מיתוג וסטוריטלר. היא אחראית על מהלכים קאנוניים של פרסום ומיתוג לאורך השנים ועובדת עם לקוחות משמעותיים במשק. עטרה פועלת יחד עם אלון וינפרס ב׳קטי תנדה׳, סוכנות מיתוג סוג אחר, המתאימה לעידן הדיגיטלי (inbound branding). מומחיות קטי תנדה באיתור הסיפור הייחודי שמסתתר במותג ובנייה, סביבו, קהילה של אוהדים אמיתיים שמרגישים שאינם יכולים בלעדיו, ומשגררים אותו הלאה. הנחת היסוד אומרת שבמקום שהלקוח רואה צחיחות קיים אגם שמזמין אליו מאות אלפי שקנאים שמקננים בו ומשגשגים בו. מרחוק זה נראה כמו קסם, אבל בפועל זו עבודת עומק שיטתית, שמעניקה יתרון אסטרטגי משמעותי ביחס לתחרות.
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments
לוגו מנהלי שיווק מצייצים

מצייצים Dream Job

מאות משרות שוות מחכות בקבוצת דרים ג'וב

הכירו את הצייצנים