את הקונספט שהטעם לשוקולד נרכש כבר השיקו לפני שלוש שנים. בקליפ בו ילדים וילדות ממש קטנים מדברים על זוגיות, נשיקות וחתונה, הובהר למשעי הרעיון שיש דברים שמבינים רק כשגדלים.
הקליפ דאז בנה מתח נהדר. בנים זה איכסה. בנות זה איכסה. עדיף להתנשק עם החתול מאשר עם בן ולא אתחתן אף פעם הוביל בסופו של דבר לטעמו של שוקולד מריר. שוקולד שצריך להתבגר לטעם שלו. מותג של עלית שהיה קיים מאז שאנחנו זוכרים את עצמינו וכיכב כ"בונבוניירה" אלגנטית שפולניות הביאו לפולניות עבור האירוח זכה לתקומה כשהוא מושווה לאהבה ולסקס. הקמפיין דאז הרג שתי ציפורים במכה אחת – גם את דימויו הקריר נעדר הסקס אפיל של המותג, וגם את טעמו המריר והבלתי פופולארי בקרב ילדים שהם הם קהלי היעד של שוקולד. בהנף יד הפך ספלנדיד למותג של מביני עניין שאם אינך אוהב אותו זה רק כי אתה עוד לא שם, ורצוי שתתקדם.
אז מה יש לנו עכשיו בקמפיין החדש לשוקו ספלנדיד?
במקום לספר את הסיפור מכיוון מרתק אחר וחדשני, יש פה לעיסה שלא לומר הקאה של מה שנלעס.
היות שיוטבתה מקדמת את המוצר, מופיעה, כבכל פרסומות יוטבתה בשנים האחרונות, אסיפת המשק. במאמר מוסגר נציין שיש שכל בחיבור בין המותג יוטבתה לבין המיקום הגיאוגרפי שהפך לנון-צדיק משמעותי (קריר ומתוק) אחרי שעות בכביש הערבה. אי לכך, החיבור לספלנדיד, 'הגיוני' ככל שיהיה – מאולץ ומתאמץ.
באסיפת המשק מודיע לנו המזכיר "אנחנו החלטתי" שזו בדיחה ישנה של קיבוצניקים ושל ישראלים וותיקים שמצאו את עצמם בקבוצה כזו או אחרת בה שיטת קבלת ההחלטות דמוקרטית ומתנהלת באמצעות הצבעה.
אחרי הבדיחה השגורה אנחנו מבינים שהשקת שוקו ספלנדיד, המיועד מן הסתם רק למבוגרים, תתקיים רק אחרי שהילדים ילכו לישון.
בשלב זה איבדה אותי הפרסומת כי היא מתמללת את ההומור של הפרסומת הקודמת רק, איך לומר, ללא הומור. הפרסומת הנוכחית מנסה להסביר בדיחה ואף אחד לא ממש נהנה מזה.
מאותו רגע כל מה שקורה צפוי ולא מעניין ובוודאי לא מניח את שוקו ספלנדיד במקום הראוי לו. הילדים מתפרצים כמובן אל תוך האסיפה ומתריסים נגד ה"החלטתי של האנחנו". המשחק מעושה ולא טבעי. 'מה זה צריך להיות'? וגם 'שוקו שרק מבוגרים אוהבים?'. כשקשה לספר סיפור, מדברים אותו. הילדים כאילו מדברים למזכיר אבל הם פונים אל הצופה כדי לבשר לו שיש מוצר חדש שמבוגרים אוהבים. זה לא משכנע וזה לא מגרה וזוהי בכלל לא דרמה אלא מניירה מאולצת. הילדים מוחאים על כך שהם חשבו שאנחנו קבוץ, וכי בקבוץ יש שיתופיות, בעוד שהשקה של משהו רק למבוגרים, לכאורה, נוגד את ערכי השיתופיות. הייתי צריכה להכריח את עצמי להבין את ההקשר בין שוויון, שיתופיות, מה ששלי שלך, לבין העובדה ששוקו ספלנדיד הוא רק למבוגרים. על מה בדיוק כועסים הילדים? הרי הנרטיב של ספלנדיד הוא שילדים לא סובלים אותו כי הם ילדים. מה פתאום ילדים לוקחים פה תפקיד של וותיקי הישוב? "אבא שלך היה מתבייש בך" אומרת הילדה למזכיר, ואם היה נדמה לי לרגע שמשהו מעניין מתחיל, התנפצה עלי המציאות בדמות הסיסמא הנושנה "כשתגדלי, תביני" אותה מדקלם המזכיר לילדה.
אז מה היה לנו כאן? ילדים שמגנים על ערכי ההתיישבות העובדת ומבוגרים שמנסים ללכת מאחורי גבם. זה לא מעניין כי ההתיישבות העובדת היא כבר non-issue וחלבנו אותה מכל עבר. ילדים בתפקיד מבוגרים ראינו יותר מדי בבנקאות וטכנולוגיה ומזון ומה לא. ושוקולד מריר שילדים לא אוהבים ומבוגרים כן – כבר אמרנו.
שוקו ספלנדיד של יוטבתה היה צריך לבחור בין לספר שוב סיפור על ילדים שלא יודעים שלא להיות ילדים (ולכן לא מסוגלים לאהוב שוקולד מריר) לבין לספר עוד סיפור על הקיבוץ זב השוקו בערבה. שני הדברים יחד יצרו גיבוב לא מעניין ומלאכותי. אני הייתי, אגב, בוחרת בסיפור הראשון. ילדים שלא מסוגלים לחוות חוויות שהן מבעד להיותם ילדים זה קונספט לדיראון עולם. יש המון דברים שכשאתה ילד אתה לא מבין ולא מסוגל להבין אחרים. כל העולם הזה שקשה להזדהות עם יקום שבו אני לא חי הוא עולם שעוד לא גירדנו את הקליפה שלו, ויש עוד ועוד לחקור אותו בלי ועם הקשר לספלנדיד. אגב היו בירות שישבו על אותה תובנה. התובנה שיש צורות חיים נפלאות מבינתנו (כמו למשל ליהנות מאכילת חגבים בסין) היא תובנה אדירה שמזמינה יצירתיות בלי תקרה. שוקו ספלנדיד הוא הזדמנות אדירה להפיח בה רוח חיים חדשנית ולא לשנן אותה בטקסט ומשחק בינוניים מינוס.
השוקו בבקבוק נראה כמו כל שוקו של יוטבתה והשם ספלנדיד יחד עם אירוע הילדים הכועסים והמטיפים לא מגרים לי את קצה בלוטת הטעם, ורק כאשר אני כותבת שורות אלו עולה בדעתי המחשבה שאולי באמת מדובר בשוקו מריר והיי, יש פה מוצר מעניין. אולי נעשה לו פרסומת מעניינת?
כשתגדלו תבינו שוקולד ספלנדיד – הפרסומת מ 2017
עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים שפועלת על פי מודל הנרטיב. עטרה מחברת את נרטיב המותג עבור ארגונים וחברות מכל סוג, והוא משמש אותם לטפח מערכות יחסים מניבות עם קהלי היעד.
