עקבו אחרינו ברשת

טורים ומאמרים

דעה: האקס פקטור של אפל // עדי יופה

אפל אולי לא שינתה את העולם בהשקה הגדולה, אבל ניכר שרוח המייסד עוד נטועה בה חזק. היא עוצמתית, בעלת חזון ועדיין (למרות התחרות העיקשת) היא נשארת סמן ימני של חדשנות. טור אורח מיוחד למנהלי שיווק מצייצים של עדי יופה, טרנדולוגית ומומחית לעתידנות עסקית

פורסם

ב-

צילום עדי יופה // צלם: רמי זרנגר

כמו תמיד, נצמדתי למק שלי אתמול בערב כדי לצפות בארוע ההשקה של אפל, לראשונה מתיאטרון סטיב ג'ובס. יש משהו כמעט מיסטי באופן שבו אפל מחייה את ג'ובס באירועים שלה: האולם העצום שנקרא על שמו, הארכיטקטורה העתידנית של המבנה, השימוש באנרגיות סולאריות וכל דבר אחר שיאושש את הטענה הקדומה שהמדיום הוא המסר. הקול של ג'ובס שפותח את האירוע על רקע מסך שחור עם טקסט לבן ומדבר על מה שג'ובס הוריש לנו: תשובות על משמעותיות האדם ותפקידו בעולם. שנייה לפני זה, מתנגנת המוסיקה של השיר של הביטלס: "אול יו ניד איז לאב". אהבה לאבא זה חשוב, עוד רגע ידברו גם על כסף.

גילוי נאות: יש לי אפל. כמעט כל מכשיר שלהם. כבר שנים. למרות שהתחזיות שאני כותבת במו ידיי, עוסקות במגמה של הצרכן מוטה המוצר (על חשבון המותג). אפילו הילדים שלי אוחזים בסמסונג. עבורם אני אוחזת במכשיר של העונה הקודמת. ואין צורך להרחיב.

סמן של חדשנות

אפל תמיד היתה סמן ימני של חדשנות. אבל תמיד. אגדה חיה של חדשנות, בכל אבן שנזיז. אבן קטנה ואבן גדולה. כשמדברים על חווית מותג. חוויית מוצר. חוויית משתמש. חוויית קנייה. הציפייה מאפל באירועים האלה, היא שהיא תשנה את העולם. כן, עוד פעם. ולכן, כשהיא לא מציגה חדשנות משנה עולם, מתחילים המצקצקים לומר: "נו, חידשו משהו? כבר שנים שאין שם חדשנות. שהסינים עושים להם בית ספר", אבל את זה הם אומרים אחרי שהם ישבו שעתיים מול המסך ושתו בשקיקה את ההצגה הגדולה שהוצגה בפניהם בתיאטרון על שם סטיב ג'ובס. כשבהצגה יש שחקן ראשי, שרוחו העצומה, האל-זמנית צופה בנו מן השמיים, והמנהלים האחרים של אפל, הם "רק" ממשיכי דרכו. האפקט הזה, שבו המוצרים מוצגים בגודל עצום מול המנהלים האנושיים, מזכיר אפקט של כנסייה. כמו בכנסייה: האדם, הצרכן, הוא קטן וכ"כ אנושי, עד שעוד רגע, הוא יאמין שמה שקורה פה זה באמת מעשה האל (ג'ובס), ולכן הוא תיכף יקנה את האייפון x באלף דולר. החוויה הזאת, היא שלעצמה, חדשנית. תראו לי עוד מותג אחד בעולם שיודע להביא כל כך הרבה אנשים לתפילה באותו זמן ולייצר להם את האפקט הזה.

מעבר לחווייה הזאת, אפל הציגה שורה של חדשנויות מוצריות שצריך להסתכל עליהן ברצינות: ראשית, האפל-ווטש שיתפקד באופן עצמוני, בלי תלות באייפון שלידו. אפל הכניסה לתוך השעון (אגב, בלי לגעת בעיצוב ובגודל שלו), יכולות רבות שמאפשרות לו להתנהג כמכשיר לכל דבר. מה שאומר שמדובר בדור הראשון של הטכנולוגיה הלבישה. יש לעניין הזה משמעות גדולה, משום שהמכשיר נמצא עליך פיזית 24/7 ו"מדווח" לאפל כל הזמן, על סימני הגוף שלך (לרבות, פעימות לב, נשימות וכו'). יש לכך יתרונות רבים, במיוחד אם אתה זקוק למעקב רפואי תדיר. במשמעות העסקית, אפל תשלוט במידע רפואי של מיליוני אנשים בעולם, מה שאומר שיהיה לה ידע רב (לצרכי ניסויים ומחקרים) ומאידך, קופות החולים או חברות הביטוח יצטרכו להתחבר למידע הזה באופן כלשהוא – וזה מרגיש כמו שיבוש רציני ללא מעט מודלים עסקיים.

גולת הכותרת, של האירוע, היתה ההשקה של האייפון x. מה שטים קוק קרא: הסמארטפון של העשור הבא. העתיד של הסמארטפונים. אין ספק שה x הוא מכשיר הדגל. הוא חתיך יותר ומציג חוויית משתמש אינטואיטיבית חדשה. כבר לפני יותר משלוש שנים, כתבתי את התחזית שלי על "הצרכנות המינימלית", על כך שהצרכן מחפש תועלות פונקציונליות שהוא מבין. למשל: מינימום מאמץ, או מינימום זמן (או מינימום מחיר). בשביל לחסוך את אלה, הוא יאמץ טכנולוגיה או יקנה מוצר כלשהוא. ואפל בפירוש הראתה לנו אתמול איך המאמץ יהפוך להיות מינימלי. הוא יהיה כל כך מינימלי, שהוא לא יהיה קיים יותר. רק בנגיעה, במבט, הטלפון יפעל או יכבה. או משהו. אם תיקחו את זה עוד צעד קדימה, אז המבט הזה, יהיה מה שיאשר קניות במובייל. הוא יהיה מה שיאשר פעולות. מצמוץ אחד ודי.

בשבחי האינטואטיביות

אפל כנראה עובדת קשה בשביל שהכל יהיה אינטואטיבי ואוטומטי. זה מקל עלינו, וגורם לנו לצרוך מזה עוד ועוד. האימוג'ים באנימציה, שאומנם נראו כמו גימיק נחמד, מתכתבים עם אותו טרנד. לכתוב הודעות זה כבר פאסה, ואנשים, במיוחד צעירים, מתקשרים בדרכים חדשות כבר מזמן. היכולת שלי "להתלבש" על דמות מצויירת, שמחקה את התנועות שלי, היא מעניינת בזכות עצמה. אלה ג'סטות קטנות, ש"על הדרך" כבר לומדות את הפרצופים שאנחנו עושים ואת תנועות הגוף שלנו.

אפל אולי לא שינתה את העולם אתמול, אבל ניכר שרוח המייסד עוד נטועה בה חזק. היא עוצמתית, בעלת חזון ועדיין (למרות התחרות העיקשת) היא נשארת סמן ימני של חדשנות. במונחים של עתיד, היא הופכת להיות החברה שתדע עלינו הכל. ליטרלי. לא מדובר רק בסיסמה שיווקית, אלא ביישום שלו הלכה למעשה: אפל תדע כל הזמן את הדופק, הנשימות, את המימיקות של הפנים, את הקמטים, את אופן הליכה, וכל היתר שכבר ידוע עלינו מזמן. אבל מה אני מתפלאת, זה ברור: אלוהים הרי נמצא בפרטים הקטנים…

חושבים אחרת? גם אמיר שניידר

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "הופכים צרכנים ליצרנים גגות סולריים" רשות החשמל // עטרה בילר

פורסם

ב-

הצעת הערך ברורה.

רשות החשמל קוראת לנו לברר אם אפשר להשתכר מהצבת קולטי שמש על הגג שלנו.

מדובר במהפכת אנרגיה שכל העולם עובר. זה לא חדש. זה קצת מעניין כי מדובר בכסף אבל העולם של בואו תעשו כסף ואנחנו נראה לכם איך הוא עולם חבוט, רמוס וצפוף. 'אוקיינוס אדום'.

 

אז רשות החשמל בחרה בדרך אחרת. האסטרטגיה שננקטה מתמקדת בחיינו, האנשים. יחידי הסגולה שיש להם קורת גג. ואליהם היא פונה.

לפני שהיא מגיעה להצעת הערך ולתועלת הכלכלית, היא מוכיחה לנו, לאנשים, שהיא מכירה אותנו ויודעת דבר או שניים על חיינו.

הסרטון מתחיל בדיוק בזה.

אנחנו רואים תקריב של גג ישן, מרזב מחליד ואנטנה – הסממן הבולט ביותר של גגות ישראליים במשך מספר לא מבוטל של עשורים. אז לכל הצעירים שבינינו – פעם לא היו צלחות קליטת טלוויזיה רב – ערוצית. היו אנטנות ואפשר למלא ספר בסיפורי קליטת טלוויזיה, אנטנה על הגג, אנטנה על המרפסת. הקריין, שיודע שהאנטנה היא נחלת העבר הולך לימים של לפני הטלוויזיה הישראלית ומספר לנו שהאנטנות עבדו כבר אז בקליטת ירדן או לבנון. כי לא היה באמת מה לראות בטלוויזיה וכשקלטנו משהו, לא חשוב באיזו שפה, זה נתן לנו תחושת חיבור למין האנושי, לא חשוב איזה.

רשות החשמל הפכה אותי ברגע לקהל שבוי. רק רצינו להגיד תודה, אומר הקריין, והוא עובר מעצם לעצם שהורגלנו למקם על גגות הבתים המשותפים. ואכן הוא מתחיל באנטנות שקלטו ירדן ולבנון, עובר לחבלי הכביסה. לספות שראו ימים יפים יותר. נכון, למי לא הייתה תקופת הסתלבט על הגג – במקום לזרוק את הספות הישנות יצרנו "זולות" וזה סיפק לנו תחושת מרחב וחופש בעולם של דירות צפופות שאת החדר של הילד יצרנו מלסגור מרפסת. כדי לפרוט עוד יותר על נימי הנוסטלגיה מודה הקריין לשקי הבטון ולמרצפות השבורות שאיזה קבלן הבטיח להוריד למטה. מפתיע אך עם זה מדויק. וגם לאיזה פסל שמסתבר שאולי אלו בובות חלון ראווה מאופסנות על הגג. ולנו די ברור שהן מספרות סיפור על חנות בגדים שנסגרה. עוד גוון למצוקה הכלכלית. ברור לנו שאנחנו אומרים תודה לכל מה שאכלס את הגגות שלנו במשך רוב חיינו – תודה כי צריך להיפרד, וצריך להיפרד כי משהו גדול עומד לקרות לנו.

אז רגע לפני המשהו הגדול, התרגשתי מהתובנה. נכון. כל מי שחי במדינה במשך ה 30 -40-50 שנה האחרונות יודע שהגג שימש אותנו כמחסן, כמרפסת, כבריחה מהצפיפות, כתוספת שטח מחייה, כי מי שאין לו וילה צמודת קרקע זקוק לכל סנטימטר רבוע כדי לחיות קצת יותר טוב.

בשלב הזה ברור לנו שהקליפ פונה לרוב הציבור שחי על הגרוש ושהיה יכול ליהנות מעוד קצת רווחה כלכלית, רואה אותו ואת חייו ואת הכאב שלו.

שם, בנקודה הזו בדיוק, מציע הקליפ שנפנה את הגגות המוזרים שיצרנו ונצטרף למהפכת הגגות הסולאריים.

על כל גג פנוי ניתן להתקין פאנלים סולאריים ולהרוויח מזה כסף.

ואם לא די בכך, מעניק לנו הקריין את סיבת המהלך: הופכים צרכנים ליצרנים.

חזק, פשוט, וכמעט, אם יורשה, נקמני.

נקמת הרוב שחי בעשירונים הבינוניים.

עד כה שרדנו את הצפיפות ואת יוקר המחייה. מי אם לא הגג יספר את סיפורנו?

אז מעתה אפשר להפוך את היוצרות ולעשות כסף בזמן שאנחנו עושים דברים אחרים. ומי יודע, אולי נוכל לעשות פחות וליהנות יותר?

באתר של רשות החשמל אנחנו מוזמנים לבדוק כמה הגג שלנו שווה.

בי זה נגע, אותי זה שכנע.

 

המשך קריאה

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "סנו מקסימה ילדים זה כביסה" // עטרה בילר

פורסם

ב-

'תפסיק לסלסל תתחיל לקפל' אומרת אשתו של משה פרץ, אחרי שהוא מספר לנו ש'מילא קיסריה' אבל היום שלש מכונות…
תביאו שלשה תביאו ארבע ילדים – ואגב חרוזים ראויים – מקרוני – מיניסטרוני – שר לנו הכוכב "ילדים זה כביסה, הרים של כביסה".

הפרסומת היא לסנו מקסימה עם אפקט הז'וול להסרת כתמים קשים, ופרץ ממשיך את שיר הברירה הטבעית רק עם 'דבר המפרסם' – סנו מקסימה מקסימה…ואם לא הבנו די – "אין על מקסימה". כי חייבים. אתעלם מההרגל השמרני והלא – סומך – על – קהל – היעד של המותג סנו שתמיד, אבל תמיד, עסוק בסגירים וסיסמאות כדי להבטיח מטבע לשון. ומדוע אתעלם? קודם כל כי זה לא המנדט שלי ושנית, כי אולי זה כן עובד.
לענייננו – אהבתי את הפרסומת כי 'ילדים זה כביסה', שנופל על 'ילדים זה שמחה' המיתולוגי – מצחיק ורלוונטי.
א. ילדים זה באמת הרים של כביסה, והורות זוהי עבדות של קיפולים ושוב קיפולים.
ב. מקופל, אפרופו קיפולים, בתוך המשפט – שכתמים זה שמחה. הווה אומר – כל עוד הילדים אוכלים ומשחקים – כתמים זוהי ערובה לחיים ולבריאות…
ג. נעים לראות את פרץ שאיננו מצטיין בדימוי של גבר חדש – עושה ומקפל כביסה. פשוט נעים.
ד. נחמד ומרענן לקבל את סנו עם הומור עצמי בלתי דידקטי כי בעיני רק ככה, עם טוויסט של סאטירה – אפשר.

כמובן שהשימוש בשיר הברירה הטבעית ציני במיוחד כי השיר המקורי חוגג את המשפחה הגדולה ואת ריבוי הילדים, וניקיון הבית וההתמודדות הטכנית – רחוקות ממנו שנות אור. הראייה של השיר המקורי את המשפחה הגדולה חסרת אמצעי המניעה ותכנון המשפחה – רומנטית ומתרפקת. זה מה שהופך את 'ילדים זה כביסה' לעוד יותר מצחיק ולכן יותר מעניין.
ב'הרים של כביסה' יש מעט מאד רומנטיקה והרבה צחוקים וכפי שאמרנו – נוזל או אבקת כביסה זה הקלישאה העתיקה ביותר בעולם הפרסום, לצד משקאות קלים ומכוניות, ולכן כל זווית חדשה היא מבורכת וצפויה לעשות את זה עבודה.
אה, כן, וסלב, כמובן.

המשך קריאה

מצייצים jobs

תוכן מותגי

קראו גם

כל הזכויות שמורות © 2017-2079 | בשיתוף קבוצת ה-MIZBALA