עקבו אחרינו ברשת

טורים ומאמרים

ניתוח נוירומרקטינג של עשרת הקמפיינים המובילים של דצמבר 2019// סיון פרידמן יוסף, DRILL 

פורסם

ב-

"יש פה די ג'יי באולם?" כי מסתבר שהמוזיקה הרבה יותר חשובה ממה שחשבנו. תעצמו את העיניים ותדמיינו לכם עולם בו אנחנו יכולים ממש להיכנס למוחו של קהל היעד שלכם ולהבין מה קורה שם, מה מפתיע, מרגש, מעציב, ומה משמח אותו. ועכשיו תתעוררו – כי זו ממש המציאות שלכם!

אז כמו  בכל חודש, גם החודש יצאנו לחקור איך המוח שלנו הגיב לעשרת הקמפיינים המובילים בדצמבר האחרון, בעזרת אלגוריתם המנטר ומנתח מיקרו הבעות פנים בכל עשירית שניה בעת צפיה בקמפיין. ע"פ נתוני יפעת בקרת פרסום, להלן טבלה עם עשרת הקמפיינים המובילים בישראל בדצמבר 2019:

בטבלה ניתן לראות את עלויות הקמפיין המשוערות וכן את ציון החיבור האמיתי של הנבדקים עם כל קמפיין – D-real Connection – ציון זה התבסס על רמת המעורבות והאינגייג'מנט שלהם עם התוכן עצמו. הציון נע בין 5 ל-10. כאשר 10 הוא הגבוהה ביותר ו-5 הוא הציון הנמוך ביותר.

גרסת קמפיין מחיר מוערך  משרד פרסום D-real Connection 
סלקום TV- הצטרפו לסלקום TV ותקבלו את כל ערוצי הספורט ללא עלות לחצי שנה 2,062,398 ש"ח  גיתם BBDO 10+
סובארו – רכב שטח – בסובארו כל ה-SUV הם 4X4 בלי להוסיף כסף 1,360,751 ש"ח  LEAD OGILVY 9.5
ההסתדרות החדשה – מתאגדים עכשיו בהסתדרות 1,831,599 ש"ח  באומן בר-ריבנאי 9.4
הפניקס – SMART – סוף שנה – עד 45% הנחה בביטוח הרכב 1,541,953 ש"ח  NO, NO, NO, NO, NO YES 9.2
בנק מזרחי טפחות – משכנתא לוקחים אצל המומחים של טפחות(בונה/סנאי) 1,794,294 ש"ח  ראובני פרידן IPG 9.2
סקודה  – עשית דרך גם אנחנו – סקודה מודה לעשרות אלפי לקוחותיה. 1,877,682 ש"ח  מנצ' 8.9
לוטו – לוטו מגדיל את הפרסים -פרס הכי דגול בישראל עד80 מיליון 1,611,990 ש"ח  אדלר חומסקי & ורשבסקי 8.7
ישראכרט – גם כשמשלמים בכרטיס אשראי בארץ מקישים קוד סודי 1,348,990 ש"ח באומן בר-ריבנאי 8.3
בזק – אינטרנט – BE – שהטלויזיה מחוברת לאינטרנט אתם צריכים את בזק 2,255,968 ש"ח  אדלר חומסקי & ורשבסקי 8
YES+ – חווית צפייה חדשנית – מתקדמים ונהנים מAPPLE TV ללא תשלום.. 3,388,732 ש"ח  אדלר חומסקי & ורשבסקי 7.9

 

הכי פשוט, הכי נוגע – סלקום TV לא מפסיקה להפתיע ולאתגר!

סלקום TV, עם משרד הפרסום גיתם BBDO, שומרת על מקומות גבוהים עוד מחודשים קודמים, והחודש זכתה למקום הראשון עם אחוז עוררות גבוה מאוד!

בחודש נובמבר, סלקום TV הפתיעה עם שיר ישראלי נוסטלגי "לא יכול להוריד ממך את העיניים", ואילו החודש, הם המשיכו בקו עם הלהיט של חנן בן ארי – "אלוף העולם". ברקע נצפו כוכבי ספורט גדולים בסיטואציות שונות והנתונים מדברים בעד עצמם – השילוב בין המוזיקה העכשווית והמדויקת לבין רגעי הספורט האהובים גרם לנו להתרגש הרבה יותר משאר הפרסומות.

 

"בנג בנג" כגודל ההשקעה כך גודל האכזבה (או: לאן נעלמה אמלי??) 

דווקא קמפיין ה"בנג בנג" של YES עם תקציב המדיה הגבוה ביותר, השיג מעט מעורבות מהקהל והיה עם אחוז העוררות הנמוך ביותר מכל הקמפיינים שנבדקו. אחוז הרגשות השליליים בקמפיין היה הגבוה ביותר בפער של פי 2 מהממוצע! כנראה שסוס מנצח לא מחליפים (הכוונה לצרפתייה האהובה עלינו – אמלי).

אם כך, אולי מוזיקה לא מספיקה כדי להתרגש –  התרגשנו בפרסומת של סלקום, כשהיא ליוותה אותנו ברגעים שנוגעים בנו, עם המוזיקה והמילים המתאימות, אבל גם התאכזבנו ממנה כשהייתה מונוטונית ומשעממת בקמפיין של YES. 

 

מיד אחרי סלקום מובילה את הרשימה סובארו, עם אחוז עוררות גבוה מאוד גם כן. הקמפיין הייחודי והמרענן ריתק אותנו מהשניה הראשונה בה נראו שני אנשי עסקים עם תיק ג'יימס בונד כשברקע סאונד דרמטי, שניה זו יצרה פיק גבוה מאוד במעורבות הקהל וברמת העוררות הרגשית שלו. 

 

נראה שמשרד הפרסום חשב על כל פרט קטן בתסריט והכניס אותנו למתח ולסקרנות עוד מהשניות הראשונות, מה שגרם למעשה למוח שלנו להיכנס לפוקוס ועניין ולהיות מרותקים עד לשניה האחרונה בה הבנו שכולם שקרנים, חוץ מסובארו!

ומה עושה אותנו הכי מאושרים?

בפרסומת הקצרצרה של הפניקס, מדד הרגשות החיוביים עמד על 57% מעל הממוצע! הגבוה ביותר מכל הקמפיינים. אולי הסיבה לכך היא כי הפרסומת הייתה קצרה בזמן שהתרגלנו לפרסומות באורך סדרת מיני דרמה. או שאולי המסר האקטואלי על השנה האזרחית החדשה והספירה לאחור שכל כך מזוהה אצל כולנו כרגע רומנטי – עשו את העבודה.  מה שבטוח שלא צריך להתחכם יותר מדי כדי לגרום לנו אושר.

הקמפיינים המובילים של דצמבר מוכיחים בפשטות עובדה אחת קטנה אודות מוחו של הצרכן – כשסך הרכיבים מסתכמים לכדי רגע אחד מיוחד, הוא יגיב ויתעורר. אותו רגע יכול להיות מרגש, מפחיד או מסקרן, אבל הוא חייב להיות מדויק. כפי שראינו, מוזיקה נוסטלגית בפני עצמה לא מספיקה בעולם של הצפת מידע ומסרים שאנחנו נחשפים אליהם באופן יום יומי – מוחו של הצרכן בשנת 2020 צריך שילוב של כמה חושים יחד בכדי שנזכה למאית שנייה מתשומת הלב שלו. 

הכותבת, סיון פרידמן יוסף מייסדת ומנכ"לית DRILL – נוירומרקטינג לפענוח תובנות צרכניות

טורים ומאמרים

יד שרה וגלובס, לא פשוט לייצר רלוונטיות // עטרה בילר

פורסם

ב-

קשה מאד להיות רלוונטי בימים של חוסר וודאות וחרדה. אין מבוגר אחראי שבאמת יודע מה יהיה ומה צריך כדי שיהיה טוב יותר. הרשת מעולם לא הייתה מלאה בכל כך הרבה תוכן. מעולם. קשה לתאר את הררי המידע שאנחנו, בהיותנו תועים ותוהים  – צורכים.

בתוך הכאוס מנסה כל אחד לשרוד ולסמן את נקודת האור שלו. במיוחד עסקים. המעסיק והמועסק באותה סירה והמשבר הוא לא אי שם בבורסות או בבנק הפדרלי. המשבר הוא בין כל אחד ואחת לבין המשטח שמעולם לא הבנו שצריך לחטא. ואותו שיעול שהשתעלנו וקיווינו שזה פירור פלפל.

בקונטקסט המאד לא טריוויאלי הזה מרימים שני מותגים את הכפפה, כל אחד מהם בהקשר מיידי לביזנס שלו ולכן אני אוהבת את מה שהם עושים. הם לא מטרידים אותי עם אוויר חם ואמפטיה לא אמינה שלמעשה מחביאה את הפאניקה שלהם.

קמפיינים רבים מזכירים לי את הסצנה מהסרט ״טיסה נעימה״ בה אישה אחת צועקת בפאניקה (כי המטוס נחטף) וכתגובה מסתדרים כל הנוסעים בטור עורפי וכל אחד, בתורו, מעיף לה סטירה. כי כשהם בפאניקה הדבר הכי טוב שיכול לקרות להם זה לכאורה ׳להרגיע׳ את הפאניקה של אדם אחר…

אז זהו שיד שרה וגלובס לא כאלה, וכיום זה קצת נדיר ומרענן לראות עסקים שלא מאבדים את העשתונות ולא נכנסים לפאזה זחוחה לכאורה. יד שרה וגלובס.

יד שרה יודעת לעשות שני דברים – לגייס תרומות ולשנע ציוד רפואי. את המנגנון הזה שאולי התכונן כל חייו לרגע הזה היא תורמת לטובת מצוקה מידית. אוויר לנשימה. בקמפיין צנוע וחסר מניירות קריאטיביות היא יוצאת בווידאו ובפרינט לתת את הקצת שהיא יודעת כי כרגע זה יותר מהרבה. כרגע זה הכל.

נותנים את הנשימה זו אחת הסיסמאות שהמרחק בין הקריאטיב למציאות דק כשעה וקל כנוצה ובכל זאת יש פה טוויסט שתפקידו לגרום לנו לעצור ולתת לה להיכנס עוד קצת ללב כי זה בסופו של יום תפקידו של קריאטיב, אפילו בזמנים של מגיפה.

 

מהעבר השני, גלובס, שגם הוא, אולי, הכין את עצמו, כל חייו, לרגע הזה, יוצא עם הערך העיקרי שלו. הנאמנות לאמת גם כאשר הקשר מפתה ומזמין. בקליפ שגם הוא מינימליסטי ומקפיד להימנע מהצטעצעות, על רקע הוורוד של גלובס, מדגים גלובס את ההידרדרות של האמת דרך עולם העיתונות. אז אם בשנות השמונים זה היה נכון ׳כי זה בעיתון׳, יש כמה וכמה מדרגות שחלחל הספק לליבנו, למרות שזה בעיתון, ספק שהלך וגבר עד עצם היום, שקשה מאד להבחין בין אמת לשקר, בין פייק לניוז. לזכותו של גלובס ייאמר שהם השיקו את ״המשרוקית״ בימים ׳רגילים׳ בהם הגיעו כבר אז המים עד נפש והעיתונות מוליכה אותנו שולל עוד לפני הקפה של הבוקר. המשרוקית של גלובס נועדה לעשות מבחן מציאות לתכנים שהמדיה נהנתה להציף, רק כי הם סנסציוניים. מה שאהבתי במשרוקית זה שהיא גם מציינת לטובה עובדות מאומתות ולא רק שקרים. כיום, עם התפרצות המגיפה בעולם, הציבור מותש לא רק מפחדיו, מאבדן הפרנסה ומהסגר, אלא גם מצריכה תכנים אינסופיים, חלקם סותרים והבעיה – שחלקם מורכבים גם מעובדות נכונות וגם משקרים וזיופים. העלאת ערכן של המלים היא בהחלט משימה שזה הרגע להוביל. דווקא עכשיו ודווקא גלובס. האם הוירוס חי על משטחים שלוש שעות? שלושה ימים? עשרה ימים? כמה זבל קראתם כבר בנידון? ומה דעתכם? יש לכם מושג כמה אייטמים דיווחו על אורך חיי הקורונה על משטחי מתכת ובד? מעייף? משתק? כן, כי זה משהו שאנחנו פוגשים יום יום כל היום. אז בדיוק לחריץ הזה שאולי עד לפני שבועיים נראה נידח ופחות נוגע לי, אישית, נכנס גלובס. קודם כל הוא מבין אותנו ואת ה cluelessness שלנו. ושנית – הוא מציע לשנות את זה. ואני, אם אכן יצליח לנצח את מפלצת השקרים והזיופים, אני שלו.

 

משרד הפרסום בקמפיין יד שרה – ראובני פרידן

משרד הפרסום בקמפיין גלובס – פרסום אברהם

 

 

עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים שפועלת על פי מודל הנרטיב. עטרה מחברת את נרטיב המותג עבור ארגונים וחברות מכל סוג, והוא משמש אותם לטפח מערכות יחסים מניבות עם קהלי היעד.

 

המשך קריאה

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: נינט ואמיר דדון אלקטרה // עטרה בילר

פורסם

ב-

זה ׳נוח בלא מעט שגיאות׳ וחבל.

אלקטרה לרוב לא מפספסת ונתוני הפתיחה טובים רק שהיה פה פספוס ביג טיים.

קודם כל שני סלבס ששרים את הלהיט בהא הידיעה של אחד מהם. כמעט אי אפשר ליפול. אמיר דדון שניזון עד היום מ׳אור גדול׳ שיצא די מזמן. נינט שלא צריך להציג, ששרה עם אמיר ממקום של פרגון אבל גם של זווית קצת יותר רוקרית לנאמבר הזה, ושמכניסה יופי וכריזמה לקליפ.

ואיטליה ושירת המרפסות. בימים אלה של מגפה, איטליה חטפה אותה הכי חזק וכדי לשמור על המורל הלאומי, שרים האיטלקים במרפסות תוך שהם מנגנים באקורדיון, מתופפים בתופי מרים ובכלל, על המעקים ועל כל הבא ליד. נפלאים האיטלקים. רבים הקליפים שרצים ויראלית (מילה גסה בימים אלה) ברשתות החברתיות, שמתעקשים לשיר ולא לבכות. והמרפסות זו קונספציה כי פתאום הן נצבעו במשמעות שלא היתה להן – קהילה מרחוק. ובאמת זה מתאפשר בעיקר במבנים שבנוים בצורת ׳ח׳ עם פאטיו פנימי וקשר עין.

כמעט מתחשק להגיד להם היי, אנחנו הישראלים המצאנו את ׳מרפסת מול מרפסת׳, ויתכן שמתוך רצון להצדיע להם שהוא קצת נגוע בקנאה, מצטלמים נינט ואמיר לקליפ.

עד כאן נתוני הפתיחה שכמעט אי אפשר היה ליפול אתם.

ובכל זאת, חשתי מבוכה קלה שהלכה והציפה לאורך הקליפ. הוא התחיל אולי נכון אבל תעה בדרך.

קודם כל – יש פה אינוס קל של ׳אור גדול׳ לטובת משבר הקורונה שהוא גם משבר בידוד ותקופה של חרדה והדממה, כולל זה שאור זה חשמל ותקווה ואלקטרה זה חשמל ומזגנים עושים נעים.. מאד מאד מתאמץ. שיר התקווה והעידוד היה יכול להיות יותר מדויק ופחות מאולץ. הקליפ יונק יניקות נואשות מהפופולאריות של השיר והטאלנטים, והרבה פחות מהרלוונטיות הממשית שלו.

שנית, יש משהו בנינט ואמיר שלא בא לי טוב. אני מתה עליה. עליו קצת פחות אבל אני מבינה את הזיקה אליו. הם מוכשרים ויפים ובכל זאת הם קצת מוגזמים לי. נינט עם רגל על כיסא וגיטרה ביד, מביאה אנרגיה וווליום שלא היו מביישים את היכל מנורה. אובר סטייטמנט. לא מתאים לי לשירת מרפסת בעיתות מגפה.

שלישית, הלכה לאיבוד בשלב מסוים המרפסת. אין באמת שירת מרפסות. יש הופעת ׳קרחאנה׳ על גג כמו בסרטם של הביטלס Let it be. וכמובן קהל מעריצים ברחוב למטה, שנושא עיניו אל שני האלילים, קהל ששר ורוקד ומצלם – כמו בכל הופעה בפארק הירקון או בקיסריה.

אז מעבר לעובדה שהתקהלות בימים אלה זה הכי לא פוליטיקלי קורקט, שני החבר׳ה האלה למעשה אספו תחת ההופעה מסיבת רחוב שאיימה להפוך להמונית. לא רק שמוטיב המרפסות הוחטא, גם ירינו לעצמינו ברגל כי דווקא עכשיו מכל תקופה כל שהי – התקהלות היא זלזול בהוראת הבידוד שגם ככה קשה לאכול אותה.

רביעית גיא זוארץ. בתפקיד סוג של דובר. מה נהיה? לא ברור שזה קצת פומפוזי? לא מספיק נינט ואמיר? צריך דובר שהוא כוכב ריאליטי?

גיא מדבר על זה שדווקא עכשיו, למרות התקופה הקשה, כשאנחנו ביחד, יוצא מאתנו אור גדול. וכתובית הסיום אומרת – אלקטרה מיזוג אוויר – יחד ננצח. יאללה כנסו הביתה מבקש גיא מהחוגגים שהתקבצו לראות את נינט ואמיר ׳כדי שלא יברח המזגן׳. מס שפתיים שמחביא את הסיבה האמתית והלא נחמדה להיכנס לבתים. המזגן הבורח כואב פחות מהוירוס הפולש.

ואני אומרת – יש כמה וכמה הקשרים לא טובים בפרסומת המאד בולטת בימים אלה. זה נראה מזיע ושם על ה׳אור הגדול׳ יותר ממה שכתפיו יכולות לשאת. אנשי הרחוב שרוקדים ושרים היו יכולים בקלות להימחק מהקליפ כדי לתמוך בחווית הסגר שכולנו חווים ואני ממליצה בחום לחזור לחדר העריכה ולוותר עליהם. זה בסדר אם לא נראה מעריצים מרימים לנינט ואמיר. נאמין לכם שהיו כאלה. רציתם מרפסות ובידוד? תתאפקו ותבליגו. הם רקדו ושרו אבל כרגע זה לא לעניין. כולנו ראינו את נינט בחדשות של יום שלישי קצת מזלזלת בהוראה לפזר את ההתקהלות שנהייתה ברחוב. טוב, היא תעשה מה שצריך וגם הייתה זו המשטרה שדפקה בדלת וביקשה לפזר את ההופעה ואת מסיבת הרחוב.  לא אהבתי כל כך.

לא הצחיק אותי בכלל. אני מתייחסת לסגר ולבידוד כאל מצב על גבול הסוריאליזם. קליפ אור גדול קצת לועג לנו והוא לא זכה באמפטיה שלי. ואלקטרה, עוד מעט יגיע החום הגדול ובינתיים אנחנו שבויים שלכם אז אנא חשבו מסלול מחדש. יש מה לעשות עם זה.

עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים שפועלת על פי מודל הנרטיב. עטרה מחברת את נרטיב המותג עבור ארגונים וחברות מכל סוג, והוא משמש אותם לטפח מערכות יחסים מניבות עם קהלי היעד.

המשך קריאה

טורים ומאמרים

היום שאחרי. או: משבר האקלים, בעיה חמורה של מיתוג // עטרה בילר

פורסם

ב-

ביום שאחרי נתייצב מול שתי אפשרויות. או לפצות את עצמינו מגה – פיצוי. או להשתמש בהזדמנות הפז להציץ על האמת, לטובת המשך קיומנו.

מכירים את הבדיחה על ההוא שמאחר לראיון עבודה קריטי אחרי חצי שנה של מיונים, וזה או הוא או מישהו אחר, והוא לא מוצא חניה והוא מקלל ואומר אלוהים אם אתה מוצא לי עכשיו חניה אני חוזר בתשובה שומר שבת מפריד בשר וחלב? תוך שניה הוא רואה חניה כחול לבן בכניסה למשרדים והוא מוציא את הראש מהחלון, מסתכל לשמים ואומר: ״זה בסדר, הסתדרתי״.

אנחנו עלולים, כשכל זה ייגמר, למצוא את עצמינו מוציאים ראש מהחלון ואומרים – זה בסדר הסתדרנו.

מה הכוונה? אנחנו עלולים לא ללמוד לקח. לחשוב שאנחנו חזקים מהנגיף ולמעשה מכולם. שאנחנו עם סגולה ועם נבחר. שאנחנו יותר טובים מעמים אחרים ושאין על ישראלים בלנצח את הטרור.

זו אפשרות.

אבל יש אפשרות שהאירוע יפתח פתח לשינוי. שבמקום לצבור אוויר חם וגאווה מיותרת, נלמד משהו אחר. אני לא רוצה להשתמש במושג צניעות כי הוא מטיף. אבל יתכן שנלמד שיש כוחות שלא לקחנו עד כה בחשבון. שהסתמכנו על הנחות שגויות ושההתפרצות ׳אומרת׳ לנו משהו שאם נפענח, נהיה קרובים יותר לאמת החיונית.

התחממות ואקלים זה תת מיתוג

המושג התחממות כדור הארץ ובאנגלית Global Warming לא רק קטן, מעוות ומטעה, הוא מחבל בשינוי שהוא משתוקק להוביל. החיים והמוות ביד הלשון ו׳לשון׳ פירושו מושג. קונספציה. הבנה עמוקה. שינוי ממשי תלוי תלות מוחלטת בהבנה של מצב. ועד שלא נבין שזה הרבה יותר מ׳התחממות׳ ו׳אקלים׳ – נתמהמה עם השינוי. כי נחשוב שאפשר להתמהמה.

מושג האקלים הוא פשרה לא אלגנטית של מיתוג, שלמעשה נועד ליילד את האמת החיונית של ארגון או תנועה או תופעה. כל עוד התופעה היא סביבה, אקלים והתחממות – ישנה תחושה שיש עוד זמן, ויש עוד טמפרטורות וזה שם ולא כאן כי סביבה, אסוציאטיבית, זה לא ממש אצלי בחיים.

אמת חיונית מטפלת באג׳נדה בוערת. כזו שרלוונטית לי, אישית, כאן ועכשיו. כשזה נוגע לי אני מזיז את זה למעלה בסדר העדיפויות שלי. אני עושה החלטות על פי האג׳נדה הזו. אני בוחר ראש ממשלה על פי האג׳נדה הזו. אני חי על פיה.

ההתפרצות של וירוס הקורונה זו הכתובת על הקיר שמאותתת לנו לשים במקום 2 או 3 או 4 את הטרור והכלכלה, את הנפט ואת המהגרים, את דאעש ואת איראן.

התפרצות הקורונה היא טריגר להמשיג מחדש את המשבר ובעקבות המשגה זו – את הדרך החוצה.

מי שיעשה את זה הכי טוב יהיה המנהיג הבא ואולי קבוצת המנהיגים הבאה. וכן אני מדברת על היום שאחרי.

מצד שני, אם ניכשל במשימה, נחזור לסורנו, נדגול במדיניות שב״כ לא כפעולת חירום אלא כאסטרטגיה. נראה את פעולת החילוץ כאידיאולוגיה ולמעשה נלך אחורה. עד הבליץ הבא. אבל לפני זה נקנה המון נעליים וניסע הרבה לכרתים ולברצלונה.

אני רוצה להאמין שעם כל הפיצוי העצמי (ויהיה בכל מקרה) נאמין שעלינו לעשות שינוי וניכנס לפאזה של בחירות והחלטות אחרות שבספו של דבר יקדמו אותנו. כאנושות.

הגטו של מחבקי העצים

לפני שהולכים קדימה, חצי צעד אחורה של היסטוריה. אל גור. זוכרים? בסרטו ׳אמת מטרידה׳ הוא מוכיח לנו שאין מקור אחד להתחממות כדור הארץ כלומר לפציעת האוזון. זה היה השוק המטריד. אבל עדיין תפסנו את הסכנה בדמות חור שבינתיים יושב מעל אוסטרליה והסכמנו להפסיק להשתמש בדיאודורנט ספריי. המשכנו להרוס את כדור הארץ כי זה נראה לנו שם, ועוד הרבה זמן. כשהאבולה פרצה הסקנו מסקנות דומות. עדיף להיוולד בעולם המערבי שכנראה נרפא מכל תחלואיו. הקטסטרופה נתפסה רחוקה בערך כמו עידן הקרח בעבר הפרה היסטורי.

בדיוק בגלל זה לא הצליחו הירוקים, הצמחונים והטבעונים לבקוע את תקרת הזכוכית שלהם ונותרו איזוטריים.

על כל מצטרף לתנועות האקולוגיות הצטרפו עשרות למובילי דעה פנאטיים שידעו להפחיד יותר. רפובליקנים. ימנים. פונדמנטליסטים דתיים. דאעש. כאלה. בגללם עלה טראמפ ובגללם ברקזיט ובגללם בגדדי ואני בכוונה משאירה את ישראל מחוץ לדיון. תחשבו לבד. האסטרטגיה של אויב מזוהה שאם נחסל אותו הכל יהיה בסדר מביאה מפלגות וראשי מדינות לפסגה.

כל עוד הוגדרה הבעיה היתה ׳אקלים׳ – נסגר גטו סביב האקטיביסטים הירוקים ובכך התפנה יותר מקום למנהיגי העולם המערבי הקפיטליסטים כפי שאנחנו מכירים אותם ורגילים אליהם.

במו ידיהם יצרו הירוקים או פעילי הסביבה את הגטו ששלח את כולנו לאמביוולנטיות. לא יכולנו לקחת ברצינות את הסוף המתקרב. כי לא ראינו אותו לא כסוף ולא כמתקרב. במלים פשוטות – עד לפני כמה ימים בודדים לא ראינו את יחסינו עם כדור הארץ כנושא בוער אלא כנושא מחמד.

מחבקי עצים?

הם יצרו גטאות. יישובים ירוקים מבודדים, חשמל ירוק, סטרטאפים של רב – פעמיים, כל מיני ריטואלים שהרחיקו אותם עוד יותר מההמון דוגמת מדיטציה, תורות רוחניות, לבוש זרוק ועוד. הם זרעו במו ידיהם את זרע הזלזול שהרוב חווה כלפיהם. במו ידיהם עשו הפחתה לשליחות שלהם בעולם. נרגנים וכועסים ככל שהיו, קולם היה קול ענות חלושה אל מול קולות המיינסטרים. מה שכיום מצמית ומפחיד היה חלש וחיוור עד לא מזמן. מה שכיום על סדר היום הציבורי היה עד לפני שבוע בפינת הליטוף.

היה מאד קשה להפריד את המוץ מהתבן ולהבין שיש להם בשורה. המסרים המבולבלים שלהם שנעו בין עתיד כדור הארץ והאטמוספרה, לבין חמלה לטבע ולחי מסמר את נושא האקולוגיה אל חזית שבעה ומשועממת של ילדי שמנת – שמחפשים ריגוש ומשוועים להתבלט.

ואז התחיל האקלים להשתנות.

כשמשבר האקלים התחיל להנכיח את עצמו בדמות הוריקאנים, צונאמי, רעידות אדמה, סופות צקלון, הצפות, ה׳בליזארד׳, שריפות ובצורת, קרחונים נמסים ודובים טובעים – היה לנו קשה לקחת על זה אחריות אישית. קשה להאמין באפקט הפרפר. בקבוק פלסטיק שנזרק שלא למחזורית לא מצליח לערער לנו את הביטחון בנצח. זה עדיין לא הרגיש נושא בוער במרכז הזירה העולמית.

הרס כדור הארץ עדיין מוגדר כשינוי אקלים והוא נותר שיח מעונב של מדענים ועתידנים ומתמטיקאים שמתווכחים על גובה מפלס המים בעתיד הרחוק בעיירות שכוחות אל. עזה תמיד תהיה יותר קרובה, גם לבנון, גם החוב פדראלי לאמריקאי, והתיקון לחוקה, והרשות לקנות נשק חם, והסמים והנפט. הדעה הרווחת היא להיוושע אם נחסל מנהיג טרור ונסגור גבולות. כמה פשוט להיות בטוח ומאושר.

אז זהו שלא

המגפה של וירוס הקורונה היא הדגמה של כל מה שהרחקנו והדחקנו עד הלום אבל לא רק אנחנו אלא קברניטי האקלים, ההתחממות, הטבעונות. כן. אפילו הם. האחריות היא משותפת – המתעלמים והמתבדלים. כל עוד יש התנשאות והטפת מוסר, אין מנהיגות. מנהיגות חייבת לצוץ מתוך הבנה עמוקה של פחדים ולא יכולה לקום מתוך ביקורתיות.

מנהיגות והקשר עם האמת

מנהיגות היא הקול שמנסח את האמת הבוערת לכלל. היא קמה מתוך ההמון כמי שנותן שם לבעיה הכי מדממת שלו, ומציעה דרך וגישה להוציא אותו ממנה. היא אמתית כי היא אמפטית ולא שיפוטית. לכן הרוב יבחר ללכת אחריה. ההמון רגיש לאג׳נדות שמרגישות כלוקסוס או כפחות דחופות או כגוערות. והוא ידחק אותן לקרן זווית לטובת מה שנראה לו ברור ואפשרי ובעדו. לכן הוא חייב לדעת מה נגדו לפני זה. אנשים אוהבים להבין בעיה ופתרון ולכן עד שמשבר האקלים לא יפסיק לראות את עצמו כמשבר אקלים, המנהיגות שתיבחר שוב ושוב כמנהיגות בעיני הרוב תהיה זו שתסמן את הכלכלה והביטחון (שגשוג בקצה אחד ושנאה בקצה שני) כאג׳נדה.

משבר הקורונה מקרב אותנו לאמת העירומה: להיות או לא להיות

משבר הקורונה הוא פי תהום בתוכה אנחנו יכולים ליצור קשר עין עם סופנו. זה עוד לא אומר שזה סופנו אבל נוצר קשר עין שעד כה היה מעורפל, מטושטש או מוכחש. סופנו יגיע כי פלשנו לטריטוריות לא לנו. שרפנו וחטבנו, ייבשנו וסללנו, זיהמנו וצדנו ולא השארנו למה שנקרא ה wildlife לחיות את חייו במתחמים שלו. זה לא טבע במובן היפה – נפש. זה לא סביבה במובן המתחסד. זה לא טבעונות בדיבור מתיילד ומצטדק.

זהו סרט אימה שמזכיר את מוטיב הזומבים (כמו ׳אבודים׳ או כמו Stranger Things) על פיו פלישה למפלסי חיים לא לנו מפגישים אותנו עם כוחות ויצורים שמשנים לנו את ה DNA ולמעשה – את כללי המשחק.

כפי שאומרת אלאנה שאק, מומחית בריאות הציבור העולמי, בהרצאתה, ׳הבחירות שאנו עושים לגבי כיצד לאכלס את הכוכב הזה הופכות את המצב לבלתי נמנע. האופן בו אנחנו, האנשים יוצרים אינטראקציה עם כדור הארץ שלנו מוביל לתוצאה ברורה עלפיה יבואו עוד משברי מגיפות. וזה לא ׳אולי״. זוהי עובדה. אמנם יש קשר בין התחממות אקלימית להתרבות הבקטריות והוירוסים, אבל את הקורונה חטפנו בגלל איך שאנו נדחפים אל תוך הפינות הפראיות האחרונות על גבי כדור הארץ״. כשאנו שורפים וחורשים את יערות הגשם של האמזונס, כדי להשיג אדמה זולה לחוואות, כשאחרונת השמורות באפריקה מומרת לחוות חקלאיות, כשחיות בר בסין ניצודות עד כדי הכחדה – המין האנושי בא במגע עם אוכלוסיות בר שמעולם לא פגשו ולאוכלוסיות אלו יש מחלות חדשות– חיידקים ווירוסים – שאנחנו לא מוכנים אליהן. לעטלפים יש קטע חזק של אכלוס מחלות מסוכנות לאדם אך זוהי לא החיה היחידה שמאופיינת בכך. כך שככל שנהפוך את המקומות הנידחים שלנו לפחות נידחים׳ אומרת אלאנה, ״ההתפרצויות הקטלניות תמשכנה להתפרץ״.

מה לא?

הפרד ומשול. זו איננה אסטרטגיה אלא טקטיקה יעילה לטווח המיידי.

גם פיזית וגם רעיונית בידוד הינו הפתרון הנכון לעצור את הנגיף אבל אסור להתבלבל ולחשוב שמדובר באורח החיים הנכון הבא. טכנית הבידוד מיועד לעצור את מה שקרוי  spill over כלומר אי הכלה של המשבר בידי המערכת – הבריאות והפוליטית. גם המעקב הדיגיטלי נועד לייעל את עקרון הבידוד.

הבעיה היא שהמדיניות הזו מדיפה ניחוח של ניצול ציני.

הפרד ומשול כאידיאולוגיה קשורה לעוד דברים שאנחנו מכירים ויש לנו מהם טראומה. תחרות בין מדינות לגבי הניהול. לגבי מערכת הבריאות. לגבי משמעת האזרחים. הפרד ומשול זה קונספציה שעולה בקנה אחד עם אינטרס פוליטי שיבקש לגבות מכולנו מחיר והקרבה של מה שאנחנו מאמינים בו באמת.

מה בוער ומה זניח ומי הוציא אתכם מארץ מצרים. כזה.

וזה מחזיר אותי לתחילת הדיון – פעילי שינוי האקלים מקבלים יותר ויותר מאמינים אך נשארים ביציע. המיתוג שלהם נותר איזוטרי וקטנוני, בעוד שירי של קסאמים נתפס יותר קטלני מאשר דגים שאוכלים פלסטיק.

אם לסכם את הטרגדיה של האנושות – אנחנו מנסרים את הענף שאנחנו יושבים עליו אבל תשומת הלב שלנו במקום אחר ובדיוק בגלל זה נמשיך לנסר אותו. את זה שאנחנו יושבים עליו. וכאשר הירוקים והאקלימיסטים מתריעים על כך בפנינו, הם נשמעים חלש, ומרחוק מכדי שנתייחס אליהם במידת הרצינות שהם דורשים.

מה כן? מנהיגות קיום האנושות. מיתוג מחדש

שני דברים צריכים לפקוח לנו את העיניים: גרטה וקורונה.

גרטה טונברג היא הפתעה כי יש בה שילוב נדיר בין ילדה שוודית בהירה לבין מהפכן זועם על סף הצתה עצמית בככר העיר. לראשונה אנחנו שומעים את קול הכאב והזעם שהיה מנת חלקם של שכבות מדוכאות בפרולטריון של פעם, במשטרים חשוכים, בעולמות של ניצול ועבדות ועוני ורעב  – מפיה של נערה סקנדינבית מבית טוב במשטר מתוקן ושיוויוני. זו הפעם הראשונה שנושא האקלים מקבל זעקה שמאשימה את מנהיגי העולם בסוף הקרב של כולנו, כל עוד הם ימשיכו למכור אגדות סביב תענוגות וכסף, ולנהל בשמן את העולם. גרטה מאשימה את מנהיגי העולם בחזירות בלי להשתמש במילה חזירות בעוד שהיא, שבכלל לא הייתה צריכה להיות פה אלא בבית הספר בצד השני של העולם, לדבריה, עומדת מולם בבכי עצור. כי היא יודעת שכבר מאוחר. היא מאשימה את מנהיגי העולם בבגידה בדור הצעיר שצריך לשאוף חמצן דו פחמני, שלעולם לא יסלח להם. העולם מתעורר והשינוי מגיע בין אם אתם אוהבים את זה או שלא היא מסכמת ודקה אחרי זה מתפרצת מגפה של וירוסים שנדדו מחיות בר לאנשים שצדים ואוכלים כל דבר שזז.

גרטה מביאה לא רק כריזמה מעולמות שמשבר האקלים עוד לא ראה, היא נשלחת אלינו כדי לבשר לנו שכאשר ניפול למשבר הבלתי נמנע, יש קרן אור בקצה המנהרה. אבל אפילו גרטה טונברג היא רק ילדה שעם כל ההבנה העמוקה שלה לקטסטרופה הקרבה היא עדיין קוראת לזה אקלים…

אם נוותר על פולחן האישיות והסגידה לגרטה טונברג (סליחה גרטה את באמת נהדרת) נבין שנפתח חלון הזדמנויות צר לא לחזור לסורנו וכמו בבדיחת הפתיחה להגיד, ביום שאחרי, מי מאתנו שישרוד, ׳הסתדרתי׳. זוהי הזדמנות לא לעשות רגרסיה לחשיבה הנרדפת כי אנו מדינה קטנה נטועה בסביבה עוינת שמנצחת כנגד כל הסיכויים.

גטו פלא. נס רפואי.

חלון ההזדמנות, במידה שנבחר להציץ דרכו, מראה לנו את השינוי שגרטה ואלאנה וגם יובל נוח הררי, שדיבר ב׳עובדה׳ מזהים כבלתי נמנע.

והשינוי הוא לעשות הגדרה מחודשת של הבעיה מסוגיות אקלים לסוגיה אנושית. מהתחממות לסוף וודאי מתקרב. ממשבר לחיזוי.

אם הבעיה היא סוף מתקרב של האנושות, ואם האנושות, על אף המתיחויות שבה, עשתה יד אחת כדי להביא את המצב לפי תהום, הפתרון חייב להיות גם הוא שיתוף פעולה עולמי. אין מנוס מבנייה של מערכת בריאות גלובאלית תוך הבלגה על הבדלים ומתיחויות פוליטיות. לחיצת יד של יריבים כדי שהאנושות תתקיים. ואם תרצו, אפילו כדי שכל היריבים ישרדו כדי להמשיך להיות יריבים…

מי שמצליח להבין שלא מדובר במשבר חולף ומי שמבין שהבידוד הוא רק פעילות חירום כמו ירידה למקלטים בעת הפצצה – יבין שאין ברירה אלא לייצר מערכת מקבילה למערכות המדיניות, שתפקידה לדאוג לציוד ותרופות ומכשור שיוקצו על פי נזקקות רפואית ולא על פי עושר המדינה. שהרי מוטציה של וירוס בגופו של איראני בטהרן, תשפיע במהרה על הבריאות של האנשים בתל אביב.

הפרד ומשול כמודל לא יחזיק מים כי אין לנו, לאנושות, אפשרות לנצח את הוירוסים אם לא תוותר על המלחמה והיריבות. כדי לגבור על המוטציות שרק תלכנה ותהפוכנה מתוחכמות יותר, צריך להתלכד כי הוירוס מקבל כוח מעולם מפולג. הוא, בלי שהוא מבין, עושה לנו הפרד ומשול. ולא צריך לתת לו. הוא והמוטציות שבדרך. וירוסים אוהבים אותנו מסוכסכים ומקנאים זה בזה. וירוסים צריכים אותנו מסתירים זה מזה ומשקרים לציבור. זה נותן להם זמן ופותח להם נתיבים שאפילו הם לא קיוו להם. לעומת זאת אם נחבור יחד, לא בדת או שפה או דגל. לא במוזיקה או תרבות או השקפת עולם לגבי חינוך או כלכלה. רק בהקשר הבריאותי, נוכל להיות חכמים מהוירוס ולהביס אותו.

הקונספט ברור – למרות היריבות והמתחים נשתף פעולה בתחום הספציפי הבודד שישמור עלינו. כי אם לא נהיה, עם מי נריב?

דבר אחד גדול ולא כל מיני גחמות קטנות

כל המשברים הם דבר אחד. כולם נוצרים בגלל הסחות דעת. פחמן דו חמצני, פלסטיק, גז ווירוסים צריכים אותנו לא מרוכזים. כי כשתשומת הלב שלנו, נגיד, על עזה או הטליבאן או האיחוד האירופי או המהגרים ממקסיקו, הם מתגנבים לגופנו. מודל האדנותיות מכתיב לנו לבחור מנהיגים שמאמינים שהם יותר טובים מאתנו, שישראל טובה יותר מארצות אחרות, שאמריקה טובה יותר משאר העולם, שבריטניה טובה מהאיחוד האירופי. מנהיגים של אינטרסים. שמטפחים את האמונה שהאדם טוב יותר מהטבע ושהטבע  – צמחיה וחי – נועד לשרתו.

אך אם נסרב להסחת הדעת הזו, נוכל לנהל את המשבר. נזהה אותו. נאמין שכולנו על פי תהום, והמנהיגים יראו את תפקידם כחד משמעי – לעצור את ההידרדרות החלקלקה פנימה. המודל בו נאמין יעבור להיות שותפות גורל ושותפות ניהול הגורל ובאותה נשימה ניאלץ לוותר על מודל האדנותיות שמקנה לנו שליטה מדומה.

מיתוג מפלצת סוף האנושות שאפשר לנצח

מיתוג נועד לקלף ממערכת את הטפל ולחשוף את העיקר. אקלים זה ה׳איך׳ והתחממות זה ה׳מה׳ וסביבה זה ה׳איפה׳. זה הברזלים. המנגנון. פס הייצור.

אבל המהות כי ה׳למה׳. התפקיד העמוק של מוביל השינוי. מה הוא מנצח לנו שלשמו אנחנו צריכים אותו ובוחרים בו. למה אני הפרט צריך שהוא יהיה בפסגת קבלת ההחלטות. המנהיג שלנו צריך להיות גיבור שמנצח את המפלצות המפחידות שמאיימות על קיומנו.

סוף האנושות זו מפלצת שכזו. רק עכשיו הבנו שהיא לא קיימת רק באגדות.

היא השתחררה ממאורתה והיא רושפת אש שכל אחד ואחד מאתנו חשוף לה.

המפלצת הזו הוא אם כל המפלצות והיא יותר חזקה מדאעש וסולימאני, והחמאס, והניאו נאצים. היא ניזונה ממצרף כל מה שידענו אבל זלזנו בו. העצים והפלסטיק, החיות והגז. והיא משתוללת ומדגימה לנו שאנחנו על כוכב קטן שאין לאן לברוח בתוכו ואי אפשר לרדת ממנו. היא תמצא אותנו בכל חור.

כדי שהאנושות תצא מכלל סכנה וכדי להיערך לקראת הוירוס הלא נודע הבא, חשוב להכיר בכך שהמשבר הוא יותר ממשבר אקלימי ושהסכנה יותר מיידית וממשית. ושזה לא משבר בכלל. זו המציאות החדשה.

זה לא משבר. זה סוף ידוע שמזמין אותנו לשאת ולתת אתו.

 

שקיעת הציביליזציה היא סכנה שכל כך קשה לנו להודות בה שאנחנו מעדיפים את עגל הזהב ואת השוד והביזה של כדור הארץ. ולצאת חפים מפשע. קל יותר לחשוב שהמשאבים נוצרו למעננו. אם נחפור נפט ונצוד חיות ונאכל אותן ועל השטח שהן חיות ונספח את הטבע הפראי לטובת המסחר שלנו, ומהחיות שנאכל נעשה גם צווארוני פרווה ונעליים – נממש את זכותנו על פני האדמה. הבעיה היא לא שזה לא יפה. הבעיה היא שזה או המפלצת או אנחנו וזו לא מחשבה נידחת. תסתכלו עכשיו על עצמכם. יושבים בבית כשבכל חדר אלכוג׳ל ואתם בולעים רוק ושואלים את עצמכם אם זה היה כאב גרון או סתם חרדה.

צומת ה T

נחזור להתחלה. או ״הסתדרנו, תודה״ או בואו נלמד לקח וננהל את העולם אחרת. אם נתייצב מול הצומת הזו שהיא צומת T ברורה ומתריסה, עדיף שנבחר ללכת אחרי מי שינסח את זירת הקרב: ״אנחנו או היא. המפלצת״ ויציע לנו ש׳אנחנו׳ ולא היא ננצח.

מגפת הקורונה תמיד תיזכר כטריגר שעזר לנו לראות צלול.

מנהיגות תהיה זו שתארוז את הקורונה יחד עם האקלים והסביבה והזיהום לכדי נרטיב אחד ותוביל אותו.

 

 

עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים שפועלת על פי מודל הנרטיב. עטרה מחברת את נרטיב המותג עבור ארגונים וחברות מכל סוג, והוא משמש אותם לטפח מערכות יחסים מניבות עם קהלי היעד.

 

 

המשך קריאה

טורים ומאמרים

"פרסום קורונה סטייל" – השינויים בעולם הפרסום בעידן הקורונה // טל ספיבק

פורסם

ב-

בתקופה האחרונה אנחנו חווים טלטלה בעולם הפרסום עקב פרוץ מגיפת הקורונה.

אלפי / עשרות אלפי קמפיינים ירדו מהאוויר בעקבות המגבלות ואי הוודאות שהעסקים נתונים בהן.

ברשת רצות מגוון סיסמאות: "זה הזמן להיות יצירתיים", "זה הזמן להיות נועזים", "להפוך לימון ללימונדה", "להיות ווינרים" ועוד משפטים שאמורים לתמרץ אותנו לנוע קדימה. אבל בתכל'ס, אני רוצה להגיד לכם שיש פשוט הזדמנויות שניתן לנצל אותן, השאלה היא האם אתם אמיצים מספיק ומוכנים לקחת את 'הסיכון' או בוחרים לקבל את המצב כמו שהוא ולהוריד את הרגל מהגז?

הזדמנות #1 – מדיה פרוגרמטית

עולם הפרסום הפרוגרמטי מתנהל בדומה לבורסה לניירות ערך שאנו מכירים מעולם הכלכלה.. ככל שיותר 'משקיעים' יוצאים החוצה מהזירה, כך עלות המניה יורדת.

כלומר, בתוך העולם הצר שלנו – המדיה, עלות ההקלקה ועלות החשיפה ברוב הקמפיינים שנדגמו ירדה.

מצ"ב שתי דוגמאות של קמפיינים שנדגמו על פני חודש פברואר במלואו ועל פני חלק מחודש מרץ:

חברה א':                                                          

  חברה ב:

מה אתם רואים פה?

  1. רוב עלויות ההקלקה ירדו
  2. ישנם מקרים בהם עלויות ההקלקה עלו

למה עלויות ההקלקה עלו אתם שואלים?

קריאייטיב שלא מתאים להלך הרוח. בכל קמפיין שעדכנו בו את המסרים השיווקיים להלך הרוח הוזלו עלויות ההקלקה ועלויות ההמרה.

הזדמנות #2 – חשיפה באתרים

עם ישראל צורך חדשות בזמני משבר. הוא צופה יותר בחדשות ובמבזקים, מבקר יותר באתרי חדשות וכלכלה וגם מוריד אפליקציות המעדכנות אודות התפשטות הקורונה.

(משיחות שערכתי עם הקולגות במהלך היום (17.3) הנתונים שהוצגו בשיחות העלו כי רמות הטראפיק היומי גדלו בין 25%-50% בפרמטרים שונים יחסית לחודש אשתקד!)

כמו שאמרנו קודם, עולם המדיה מגיב למשבר בצורה דומה לעולם הפרוגרמטי:

ירידת מפרסמים + מדיה פנויה והצורך "למלא אותה" => ניתן לנהל משא ומתן…(אבל הפעם עם אנשים ולא עם מחשבים).

תרימו את הטלפון, תתקשרו לחברים בכל המדיות, תשאלו לשלומם (לא קל להם אני מבטיח) ותבדקו איתם האם יש הצעות אטרקטיביות שהם יכולים להציע לכם. כנראה שאף אחד לא יפרסם בגלוי שום דבר, אבל המדיה צריכה כסף מפרסום, זו הדרך שלה לממן את המערכת (הדרך הנוספת היא ממנויים, אבל זה פחות רלוונטי לטובת הנושא).

הזדמנות #3 – קריאייטיב

האמת היא שלא מדובר בהזדמנות חד פעמית כי קריאייטיב טוב תמיד עובד, אבל קריאייטיב מותאם לתקופה מוטרפת כמו זו פשוט מקבל אקסטרה חשיפה ואולי אפילו ויראליות.

קחו לדוגמא את עלית עם מסר שיווקי פשוט, מדליק, לא מכירתי ובמיקום מרכזי מאוד.

כמות החשיפה התקשורתית שהקמפיין הזה קיבל ברשת, גבוהה באלפי אחוזים  משווי החשיפה שלו על גבי הפינה של קניון עזריאלי (לא נתון אמיתי אלא לגמרי ניחוש).

הזדמנות #4 – קהילות

עולם הקהילות צמח לו ב-5 השנים האחרונות. קהילות חזקות מאוד בתחומים שונים נבנו, ואתם הפכתם להיות לחלק עיקרי ביצירת התוכן לקהילות האלה.
גם הסיבה שאתם קוראים את המאמר הזה, היא מכיוון שלפני 5 שנים קהילת "מנהלי שיווק מצייצים" הוקמה והיום אנחנו פה, במרחב הוירטואלי (ומדי פעם גם הפיזי) משתפים האחד את השני בתובנות, בחששות, ובכל מה שקשור למקצוע שלנו (איזה כיף שהיא הוקמה 😉).

אז מה ההזדמנות שלכם אחרי ההקדמה הארוכה הזאת?

מכיוון שהגולשים פעילים בקהילות רבות, בתקופות בהן צריכים יותר עזרה (משבר וזה), בתקופות בהן צריכים יותר רעיונות, או בתקופות בהן רוצים אפילו להביע יותר סולידריות, קהילות הופכות למקום המפלט המיידי.

להלן צילומי מסך אמיתיים מה- 17.3 בהם ניתן לראות בבירור שהמעורבות של חברי הקהילה עלתה ב 25% ב 28 הימים האחרונים !!!

הקהילות הן כלי מדיה יעיל מאוד, מתומחר בחוסר ברוב המקרים (כי קצת קשה להבין כמה המדיה שווה כשאין רפרנס), ואפשר לנצל את ההזדמנות לעשות פעילויות מגניבות עם מעורבות של קהל היעד שלכם.

תבחרו את הקהילות הנכונות ביותר עבורכם, ותתחילו להניע את הכלכלה הזאת כי יום אחר היא כבר לא תהיה מתומחרת בחוסר 😉.

אז הנה לכם ארבע דרכים פרקטיות להפיק את המירב מהתקופה הלא פשוטה הזאת, מקווה שהצלחתי לעזור למישהו במשהו.

אם צריכים אותי יכולים למצוא אותי פה.

הכותב: טל ספיבק, שותף בקהילת מנהלי שיווק מצייצים ובעלים של משרד פרסום FRESH נדל"ן. (ועושה עוד מלא דברים אבל לא בא לי לגלות לכם)

המשך קריאה

פופולארים לאחרונה

כל הזכויות שמורות © 2017-2079 | בשיתוף קבוצת ה-MIZBALA