כיום, במציאות ההולכת ומחשיכה של חיינו, לאן שנזרוק מטבע הוא יפגע בהלם קרב. אפילו קשה לומר פוסט טראומה כי הטראומה בעיצומה. אבל יש מי שחזר מהקרב כשהוא או היא שונה. כדברי השיר: ״אבל פניך, נערי, נותרו שונים״. ולצערי בעת כתיבת שורות אלו הם מתרבים ולא מתמעטים, והאפשרויות לטפל בהם צומחות בקצב מסחרר אבל המזור לא מצליח לפגוש את ממדי הפצע.
עידן עמדי, שהוא אחד מהפצועים הלומי הקרב היותר מתוקשרים, מקדם את מאמצי מפעל הפיס בטיפול בהלומי קרב. כדי לשתף קצת בחוויית הלם הקרב הוא מדמה אותו לקרב אגרוף של אדם נגד עצמו.
עמדי מופיע כמתאגרף בזירה תוך כדי קרב מאתגר וקשוח. אלא שהלם הקרב, על פי עמדי, קשוח מזה. זהו קרב ללא חוקים שאין מי שיספור בו עד עשר. אומר לנו עידן תוך שהוא מתאושש באמצע הקרב. ולמרות שאנחנו רואים אותו נלחם מול יריב, הטקסט שלו אומר אחרת. הקרב הזה, הוא אומר, הוא לא מול מישהו. הקרב הזה הוא מול עצמך. הוא מתחיל בלי התרעה וכשנדמה שהכל כבר בסדר, מגיעה המכה.
אנחנו רואים את עמדי נופל על רצפת הזירה בנוק אאוט והוא אומר: החרדה, הדופק המואץ, המחשבות שלא נותנות מנוח. הקהל שואג לו ״קום! קום!״ אבל הוא נשאר לשכב.
זה לא חייב להיות ככה אומר לנו עמדי ומתרומם מהשכיבה. אתם לא לבד. יש מי שנמצא כאן בשבילכם.
ואז עולה פריים המיזם של מפעל הפיס שנועד לטפל בהמון הישראלים שסובלים מטראומה ומחרדה. ולא, זה לא רק חיילים אלא המעגלים שסובבים אותם שהם למעשה כולנו. צעירים, משפחות וכמובן החיילים ואנשי המילואים.
הסרטון לא מסביר או נואם או מטיף. הוא משתמש במשל שמדמה את הכאוס הפנימי של תגובת קרב. חוסר אונים. היעדר שליטה ברגשות. בדידות נוראית.
אני חושבת שקרב אגרוף חסר חוקים נגד עצמך הוא דימוי חזק שהוא משכנע יותר מטקסטים ארוכים אותם מדקלם אדם. ולא חשוב כמה רהוט הטקסט של talking head כלשהו, הדרמה של עמדי, שלא יכול לקום, מכאיבה ומשכנעת יותר.
אהבתי, אם מותר להתבטא ככה על סרטון עצוב, את הפרסומת של מפעל הפיס. הרגשתי שיש מישהו שם שנותן גב לכולנו, במיוחד כל מי שנפל לבור הזה שהולך ומעמיק ומתרחב.
