במקום לצאת בקמפיין אזהרה מטיף ומפחיד, יוצא המשרד להגנת הסביבה במהלך פרדוקסאלי במטרה למנוע התרבות יתושים בקרבת הבתים בהם אנחנו גרים.
היתושים קפצו מדרגה בחיינו, והם לא רק מטרידים ועוקצים, הם מעבירים מחלות שעלולות להפוך למגפות מסכנות חיים.
כדי להימנע מזה צריך להימנע ממקור ההתרבות העיקרי שלהם – מים עומדים.
הבעיה היא אסטרטגיית השיווק של כזה רעיון.
זה המקום לדבר לרגע על סינגפור. כדי למגר את מגפת החולירע שנכחה באזור עד שנות ה-50 של המאה הקודמת פעלה סינגפור בשני ערוצים עיקריים – חיסונים ומניעה של מים עומדים. כלומר – פעולת איגוף מושלמת שמכחידה את המחלה גם בשער הכניסה לגוף האדם וגם במקור הדגירה שלה.
כדי למנוע מים עומדים מאומנים אזרחי סינגפור עד היום להיפטר ממים שנקווים בקעריות תחת עציצים, ושאר מוקדי הצטברות שהופכים למדגרת יתושים נושאי נגיפים. אבל חשוב לציין שסינגפור איננה מדינה דמוקרטית. את הנוהל ששומרים עליו אזרחי המדינה באדיקות השיגה סינגפור בעזרת אכיפה מחמירה, שמאפיינת משטרים דיקטטוריים.
ישראל מגיעה למהלך רק כעת, אולי בגלל משבר האקלים שמביא איתו יותר יתושים נשאים. אולי בגלל מודעות מוגברת לפעולות מניעה ואולי באופן כללי – התפתחות האג׳נדה של שמירה על הסביבה.
אבל ישראל היא מדינה דמוקרטית והישראלים לא מחכים בשלשות כדי למלא פקודות…
מה שאהבתי בפרסומת זה את הפיצוח. קשה מאד לנהל תקשורת מונעת ולחנך לשינוי התנהגות שיש בידו מחיר ויציאה משגרת הרגלים כי המחיר שגובה השינוי והיציאה מאזור הנוחות הוא תמיד כבד.
עבור הישראלי להשאיר את הבימבה זרוקה בחצר זו פריבילגיה. אנחנו לא אוהבים שמכריחים אותנו להחזיר את הצעצועים ולרוקן את תחתיות העציצם. כדי להימנע מהצטברות מים עומדים עלינו להקריב את הנוחות לטובת שמירה על סביבה ללא שלוליות ואף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות.
הפיצוח של המשרד להגנת הסביבה תופס את הסיפור המצד ההפוך. של היתושים. עבורם המים הם גן עדן והפרסומת מדברת בשפת נדל״ן כמו כל פרויקט נדל״ן. זו התחבולה האסטרטגית ולדעתי היא ראויה.
הפרזנטורית, שהיא יתושה, מציגה את פרויקט הנדל״ן ליתושים שרוצים להרחיב את המשפחה. הטקסט נשען על אינטונציה וקלישאות שאנחנו מכירים מפרויקטים אחרים שפונים לאנשים. במיוחד משפחות צעירות שמחפשות איכות חיים וסביבה בה יוכלו לשגשג ולבנות חיי משפחה וקהילה.
אלא שמהר מאוד אנחנו מבינים שכל המאפיינים והתכונות של הפרויקט קשורים רק ל well being של יתושים. הפרזנטורית היתושה מציגה מים עומדים בצורותיהם השונות – בעציץ, בשלולית מתחת לברז גינה מטפטף ובבימבה שהושארה על הדשא. היא מדברת על ״החשק להתרבות״ וממשיכה ומתלהבת מהיעדר רשתות הגנה בכניסה לחללי הדירות.
היא מסכמת את כל היופי הזה בביטוי ״למצוץ את האצבעות״ כאשר על המסך אנחנו רואים יתושה עוקצת את ידו של הדייר, שמיד מתחיל לגרד אותה.
קדימה, מפצירה בנו היתושה, אל תהיו מעופפים, נשארו דירות אחרונות בפרויקט.
רק בסוף הסרטון המצחיק והדמיוני הזה מודיע לנו הקריין – אל תהפכו את הבית לפרויקט נדל״ן של יתושים. הוא מוסר לנו ׳כלי העבודה׳ שיעזרו למנוע מיתושים להעביר גורמי מחלה (לייבש מים עומדים או להודיע לרשות המקומית על ריכוזי יתושים) ולמעשה מקריין את ה׳נמשל׳.
אני חסידה של מהלכים שהם לא ליניאריים כלומר לא מושתתים על הצגת סכנה ופתרון מטיף לסכנה.
מאז שאנחנו ילדים אנחנו מורגלים לשמוע מסרים מחנכים מצד דמויות סמכות בין אם זה הורים או מורים או נציגי הרשויות והממשל. בחברה הישראלית קשה להשיג הקשבה וצייתנות. אנחנו עם עקשן שוחר חופש שלא אוהב שאומרים לו מה לעשות.
ואם נציית זה למסרים קריטיים כמו התנהגות בעת אזעקות.
המהלך של המשרד להגנת הסביבה מגיע בשעה מאתגרת ופחות נוחה להוביל פעולת מנע להתרבות יתושים. זה פחות בסדר העדיפות שלנו ובכל זאת זה מהותי.
הסרטון שלקח את הנושא לאבסורד ולכאורה מקדם פרויקט נדלן לשגשוג יתושים נושאי – נגיפים, מבטא מהלך נבון שיהיה, לדעתי, אפקטיבי.
