אפתח בציטוט מהשיר sweet but psycho של אווה מקס אותו שומעת גיבורת קליפ תפוזינה באוזניות:
See, someone said don't drink her potions
She'll kiss your neck with no emotions
When she's mean, you know you love it
'Cause she tastes so sweet, don't sugar coat it
תפוזינה נולדה כ׳ילדה רעה׳. הג׳ינג׳יות לא רק דימתה מהיום הראשון את צבעו של התפוז שנתן למשקה את השם תפוזינה. הג׳ינג׳יות היא אופי. אופי של אישה שובבה ומרדנית שלא משחקת לפי הכללים, אבל כולנו סולחים לה כי היא חיננית וכריזמטית ואמתית. וכולנו צריכים פיסה של אמת בעולם המזויף בו אנו חיים. באיזה שהו מקום כולנו קצת הג׳ינג׳ית הזו או לפחות היינו רוצים שהיא תבוא לידי ביטוי.
אז זה התחיל ב 1994 בפקק תנועה ביום חם, כאב שהוא רלוונטי תמיד למדינה שלנו, כשאלן הידינג המיתולוגית פותחת ברז כבאות וממלאת את הקבריולט הפתוחה שלה במים. אולי כיום בזבוז המים היה פחות פוליטיקלי-קורקט מחולצה לבנה רטובה ושקופה, אבל ה DNA לא השתנה. אנחנו מאוהבים בתפוזינה לא בגלל אלא למרות. וכמו בשיר sweet but psycho, אנחנו אוהבים אותה למרות שהיא אכזרית ומסוכנת כי היא מתוקה כל כך, ואל תייפו את זה (don’t sugar coat it).
כדי להמשיך להיות רלוונטיים לא צריך עוד ועוד פקקי תנועה, מים מברזי כיבוי ומעשי שובבות שכבר ראינו.
הפעם נערת תפוזינה החדשה שהיא יפה וחתיכה למות, מזייפת משהו טוב. היא שומעת באוזניות את סוויט בט סייקו, והיא שרה יחד עם השיר רק שהיא מזייפת וכולם, כל סובביה, שומעים את זה מלבדה.
היא חיה את השיר, שממלא אותה דרך האוזניות, ולא שומעת את עצמה שרה לגמרי off tune. וחוסר המודעות הזה הופך אותה לתמימה וחמודה, ומאפשר לנו, הצופים, לחמול עליה ולא רק להעריץ את יופייה המשגע.
תפוזינה, כהרגלה, מביאה לנו רגע בחיים שהוא אמיתי ולא מזויף. והיא עושה את זה דווקא באמצעות זיוף. כמו שיש ״ללא פוטושופ״ או ״ללא פילטר״ בנראות ויזואלית, אז יש ״ללא אוטוטיונז״ בווקאל.
לשיר בלי ה pitch correction זה לשיר עם הרבה בטחון עצמי ואומץ, לא כי אנחנו שרים מושלם אלא כי אנחנו שלמים עם עצמינו. לזייף זה לא לשייף…
תפוזינה מביאה בשורה של ״זה מה שבא לי״, אבל היא עושה את זה בלי להתייפייף ולהדגים כל מיני גחמות -צעצוע שקל לצלם ועוד יותר קל להזדהות אתן כמו לרוץ בין הגלים, לקפוץ על טרמפולינה ולעשות סנפצ׳ט עם אף של כלב.
תפוזינה כן לוקחת סיכון כי הזיוף הקולי צורם ונוראי ואפילו מביך, אבל הגיבורה שלנו נהנית מכל רגע ולא כל כך אכפת לה מה אנחנו חושבים, כי היא חוגגת.
היא בעצמה גם מתוקה אבל גם קצת פסיכית, כמילות השיר, והיות שכולנו מחפשים את פיסת האמת הזו בחיינו אנו, יש פה מניע לאהוב את המותג ובסופו של יום, את המשקה.
השיר sweet buy psycho בפי אווה מקס:
תפוזינה הישן משנת 1994:
עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים. היא עושה שימוש במודל הנרטיב במטרה לאתר את התפקיד הייחודי של המותג, ולתרגם את יתרונו האסטרטגי לכדי כלי ניהולי אפקטיבי, כזה שמטפח זיקה בקרב השוק, בונה מערכת יחסים מניבה עם קהלי היעד ומאפשר החזר על ההשקעה.
