איזה כיף שיש כל כך הרבה באז סביב הדמיון של הפרסומת לפרסומת צ׳יטוז עם אשטון קוצ׳ר ומילה קוניס, שאני פטורה מזה. המנדט לרדוף דמיון קריאטיבי ממני והלאה. תנו לי אסטרטגיה מועתקת, ואכנס בה. אבל קריאייטיב עם אותו קונספט או שיר, יש מי שזה לחם חוקו.
אסטרטגיה.
מה שמטריד אותי בפרטנר טי וי זה לא הקליפ הנוכחי שהוא חינני ועשוי נפלא. והוא עשוי נפלא, ובאופן אישי אני מעריצה את סטטיק ומחזיקה מארוסתו שרית פולק.
מה שמטריד אותי זה מהו הנרטיב של פרטנר טי וי והאם יש כזה. למעשה – על מה תהיה הפרסומת הבאה יותר מטריד אותי מאשר כמה חמודה הפרסומת הנוכחית.
חצי מילה על זירת הקרב: מלחמת הפלטפורמות ניצחת על הסטרימינג. כל פלטפורמה רוצה להיות ״פלטפורמת הפלטפורמות״. לאפשר לצופיה לצפות גם בעוד ׳טלוויזיות׳ דרך התשתית, כדי להשיג שתי מטרות: למנוע עזיבה ונדידה ולצרף חדשים.
נטפליקס, שהיא פחות או יותר מה שכל עם ישראל מכור לו, היא מטבע כזה. גם yes וגם פרטנר טי וי מנפנפות בסטרימינג כדי להפגין כוח ויתרון ולהדגים רצף טכנולוגי שהוא seamless בניגוד לפאזה הישנה שהצופה היה צריך לעבור מממיר לאינטרנט, מטלוויזיה למחשב, מכבל שמחובר פה לכבל שמחובר שם.
מותגים כמו אפל טי וי, נטפליקס, ובעתיד יהיו עוד ועוד כאלה, יפתו אותנו לעזוב את הפלטפורמות היקרות ולספק את כל מאוויינו, וכדי להקדים תרופה למכה, הפלטפורמות הרב – ערוציות ׳מחבקות׳ את הסטרימינג ואת התחרות כדי להחליש אותה ולשמור על מעמדן האסטרטגי.
כדי שאחרים לא יעשו לך דיסרפשן, עשה זאת אתה לעצמך בעצמך, אומר הכלל מס׳ 1 בעולמנו המשתבש תדיר.
אז בעולם שכזה במקום להתלבט בין פרטנר טי וי לנטפליקס, או חלילה ל yes, מציע לנו פרטנר טי וי גם וגם. נטפליקס הוא הסחת הדעת הטובה ביותר שפרטנטר טי וי יכול להציע ללקוחותיו כדי שלא יסתכלו לא לצד הזה ולא לצד ההוא.
אם נחזור לאסטרטגיה כפי שאני הייתי רוצה לראות אותה, אנחנו נכנסים לעולם שמציע לנו שפע ללא חריקות, כלומר שפע שלא נצטרך לעשות בו בחירות. או נדידות. לעבור מכשירים ולהזיז חוטים. העולם החדש משטיח את מה שאנחנו חושבים שמגיע ממקורות שונים. העולם החדש מפנק אותנו ומסתיר מאתנו את המהמורות הטכנולוגיות. התחברת לפרטנר טי וי? קיבלת הכל. עכשיו קח את השלט ותידבק לספה. העולם החדש לא רק מטשטש את הגבול בין הערוצים והפלטפורמות, הוא גם קצת מטשטש את הגבול בין המסך לחיים עצמם.
בתוך העולם הנהנתני והידידותי הזה, שאפשר לזפזפ למוות ולעשות בו בינג׳ נצחי, נכנס קליפ של סטטיק ושרית פולק שמדבר על בגידות.
אז ככה.
בגידות בהקשר של צפייה בפרקי סדרות ׳מאחורי הגב׳ זו תובנה מדויקת. כולנו מחלקים את הצפייה שלנו לדברים שנראה לבד או יחד. יחד עם חברות או עם בן זוג או עם ילדים או עם הבנים. הטלוויזיה האינסופית הן מבחינת מבחר והן מבחינת אורכן של סדרות, מנהלת את חיי החברה והזוגיות שלנו, אז בואו נצחק ונגזים כי שם אנחנו.
הבגידה וההכחשה המבוהלת יושבים בעיני בינגו על תרבות הצפייה של כולנו, ובין אם זה נעשה לפני או אחרי פרסומת צ׳יטוז זה לא חשוב כי בגידה בעולם של צפייה היא הרבה יותר מצחיקה ורלוונטית מאשר בהקשר של חטיף ילדותי.
אבל הבטחתי הרהור אסטרטגי.
השאלה המרחפת מעל היא, וסליחה על האנגלית, What is Partner TV about?
מה בעצם הסיפור והטריטוריה הייחודיים ששום yes או סלקום טי וי או פלטפורמה אחרת לא יכולים לקחת מפרטנר טי וי? לעת עתה היו כל מיני פרסומות שרובן ככולן ׳קישטו׳ את הצעות הערך והשתמשו בסלבס מרשימים שאותי זה כבר מזמן לא מרשים. הסלבס מסתובבים כמו בכיסאות מוזיקליים בין מילקי לפרטנר ל yes לאינספור מוצרי צריכה אחרים, ביטוח וריטייל. אם מחר הפרסומת הבאה של פרטנר טי וי תהיה על, נגיד, דיל נפלא לכל המשפחה, מה תגידו?
אסטרטגיה קיימת כדי לצלוח רגעים שחורים דוגמת מבצע מחירים, מבצע קנה קבל או רכישה של ערוץ חדש, צירוף של בית הפקה חדש וכדומה. אסטרטגיה קיימת כדי שהסיפור ישמור על המותג ויספק לו במה גם כאשר הצעת הערך סתמית.
אני חושבת שעולם השפע הנהנתני, שפע שגוזל מאתנו את יכולת ואת החשק לבחור, שפע שפוגע ביחסינו, בעבודתנו, בחיינו – זה העניין. זה שהושחתנו והפכנו לבוגדניים ונכלוליים בגלל השפע והנגישות של כל כך הרבה טלוויזיה – בעיני אלו ה׳צרות הטובות׳ שפרטנר טי וי יכולה להוביל. עליהן היא גם מדברת בפרסומת הנוכחית, ואם זה היה תלוי בי, זה מה שפרטנטר טי וי צריכה לחרוט על דגלה.
בדומה ללאומי קארד (ז״ל) שהתלונן במשך שנים ״תמיד לפנק לפנק לפנק״, גם לקוחות פרטנר טי וי מדורדרים לכל מיני עבירות, בגלל השפע, בגלל הקלות הבלתי נסבלת של הכל בלחיצת כפתור, והאינסופיות של חווית הצפייה שרק הולכת ונהיית עוד יותר אינסופית.
פעם זה לראות פרק בלי הבן זוג. מחר זה יהיה טלוויזיה במקום לישון או במקום ללכת לעבודה. מחרתיים זה יהיה שקרים וצפייה מזויפת (לראות פרק בלי ששאר המשפחה יודעת שכבר צפיתי בו) או צפייה בחלק האחרון של הפרק בנייד תוך כדי ישיבה בעבודה. שיחת ספוילרים (דילוג מעל תכנים כדי לא לעשות ספוילר ופליטת פה שמקלקל הכל) והכי קלאסי – צפייה כפולה (למשל לצפות בכתר גם עם בת הזוג, וביום אחר במקום אחר, עם חבר טוב, ואפשר גם, עם ההורים אצלם).
קצרה היריעה כמה נמוך אפשר לרדת כשהטלוויזיה חשובה מהחיים האמתיים, היא אינסופית ובחיים לא נצליח לכסות אותה. בכל רגע שאנו צופים בדבר אחד, יש אלף תכנים שאנחנו לא צופים בהם וזה הופך אותנו לחיות טרף של תכני טלוויזיה.
״זה לא אני״ הוא קצה הקרחון של עולם שלם של פשעי – טלוויזיה, מצחיקים ונסלחים ובכל זאת פשעים – שפרטנר טי וי יכולה לפתח ולנפח.
ואגב, עם כל הערצתי לסטטיק, הסלב יכול להתמיד או שלא. הרעיון חייב להיות גדול מהפרזנטור. אחרת זה סימן שאין לנו באמת מה לומר.
עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים. היא עושה שימוש במודל הנרטיב במטרה לאתר את התפקיד הייחודי של המותג, ולתרגם את יתרונו האסטרטגי לכדי כלי ניהולי אפקטיבי, כזה שמטפח זיקה בקרב השוק, בונה מערכת יחסים מניבה עם קהלי היעד ומאפשר החזר על ההשקעה.
