עקבו אחרינו ברשת

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "בנק דיסקונט – מתאימים לך יותר" // עטרה בילר

פורסם

ב-

עטרה בילר מנתחת את דיסקונט
עטרה בילר מנתחת את דיסקונט

אשתמש בשני רפרנסים לג'ינגל החדש של דיסקונט שרץ מזה כמה שבועות ברדיו, כדי להמחיש את תחושותיי. שהרי המילים עצמן אין בהם די כדי להבהיר את מהות המהלך. השיר של דיסקונט הוא יותר מסכום המלים והמנגינה שלו. מדובר בצעד חשוב של דיסקונט. בפשט מדובר בשיר יפה עם לחן יפה, בחרוזים, כאשר המסר בסיסי – דיסקונט מתאים לכולם. את זה אמרו כבר לפניו, בנקים ולא רק בנקים. ולכן, לא בתוכן הקונקרטי נעוצה הכריזמה של השיר.

הרפרנס הראשון הינו מהלך שעשתה הרכבת הבריטית בסוף שנות השמונים, וכבר אז אפשר היה לומר עליו אותם דברים – אמנם הרכבת הבריטית מתאימה לכולם, ללקוח העסקי וללקוח הפרטי, צווארון כחול וצווארון לבן, לאנשים מכל גיל ומעמד – אבל המהלך העביר משהו נוסף שכעת דיסקונט מזכיר לי אותו. מה שתפס אותי אז ותופס אותי עכשיו הוא התמימות והיעדר השיפוטיות שעובר דרך שיר במקצב שיר ילדים, ובלחן הנקי ואפילו בקולה של הזמרת. חלק מהתום הוא היכולת למנות את כל חלקיו של הציבור ממקום מקבל ונדיב ולא מפרש או ביקורתי.

בפרסומת לרכבת הבריטית הקריין מדקלם שיר במקצב של Mother Goose – שירי הילדים הקלאסיים. כמו בדיסקונט, מספר לנו השיר מה זה בעצם רכבת ומה תפקידה. מעלה חיוך ומסיר הגנות. היא מביאה את כולם למחוזות חפצם ומחזירה אותם הביתה בבטחה. היא מחלקת מכתבים – "לעשירים ולעניים, לחנות מעבר לפינה ולילדה שגרה בבית ליד" והיא מסיעה את "המורה, הרופא, השחקן, הבנקאי..". השיר של הרכבת אומר לנו את המובן מאליו ובכל זאת מרגש אותנו.

גם דיסקונט מרגש אותנו. הוא מתאים ל"מהנדסת ולקוסם, לאיש התקשורת לעיתונאי או למבקר, למי שפתח סטארט אפ או קריוקי בחצר" – לא משנה מה ומי אתה ובמה בחרת לעסוק – דיסקונט מתאים לך יותר. או יותר נכון "מתאימים לך יותר". ואתה שואל את עצמך מה, במלים הפשוטות הללו, עושה לך את זה. כי אם הפרסומת "עושה לך את זה", רוב הסיכויים שגם דיסקונט. המותג דיסקונט מתייחס לעצמו ברבים בדיוק כפי שהסגמנטים והמגדרים בעם – רבים. מתאימים לך. איש קבע והמתגייס הם הפכים משלימים. כנ"ל איש של בוקר ומי שבלילה ער… בחירת המקצועות והסטטוסים משעשעים ונאיביים, ומזכירים לנו עד כמה אפשר לראות את העם הזה בעיניים חסרות כל ציניות.

לא לגמרי ברור למה הוא מרגש. אולי כי הוא משייך אותנו לציבור שהתרגלנו להיות מסוכסכים אתו תרבותית ופוליטית? השיר לא רואה את זה. הוא נקי וזה נעים לרגע להתמסר לו כי הוא משייך אותנו ונעים להשתייך, ולו לרגע.

אז מה יש לנו?
הרשימה בחרוזים של מקצועות ותיאורים קשורים ולא קשורים. המנגינה שכבר לא עושים יותר כאלו. הבחירה במדיום – רדיו. כמו בימים ההם. הזמרת ששרה כמו הסולניות של הלהקות הצבאיות… בשורה התחתונה, דיסקונט לא אומרים שהם מלח הארץ. הם מגישים את עצמם ככאלה. גם הרכבת הבריטית היא סוג של 'מלח הארץ' הבריטית. הקליפ מתרפק על שירי ילדים בריטיים מיתולוגיים (Nursery rhymes) שגורמים לך לרצות להתכרבל בקרונות שלה ולהרגיש שהיא הרבה יותר מרק רכבת. והבטחתי עוד רפרנס.

תצחקו כי זה לא קשור בגרם לנושא, ובכל זאת יש דמיון. קמפיין מניעת תאונות הרכבות. Dumb ways to die. זוכרים?

נושא קשה שמטופל בקלילות מפתיעה באמצעות מוזיקה ילדית, אנימציה על גבול המפגרת של כל מיני דרכים איומות ומטומטמות לסיים את החיים, ותוצאה נהדרת של מניעת תאונות. כנראה שמוטיב שהוא נאיבי, נקי, לא שיפוטי וחסר סרקאזם זה משהו שמאד חסר לנו ולכן אנחנו צורכים אותו נואשות. הקליפ הספציפי זה מזמין ושומר קרוב את הצופה בלי להטיף לו. הוא מונה דרכים מטומטמות למות ומקרב בהומור ובילדותיות שלו את הצופה אליו ושומר אותו קרוב לחזה עד שהוא מדגים עד כמה טיפשי לרוץ על פסי רכבת… לפעמים כדי להעביר מסר כל כך חשוב צריך להסוות את השיפוטיות ואת הטפת המוסר. ו Dumb ways to die עושה את זה טוב כמעט כמו שיר דיסקונט. אנחנו כולנו מאותו הכפר אומרים לנו הקמפיינים שמוזכרים פה, והאופציה שכולנו בעד כולנו היא אופציה שבא לנו לבחור בה.

הקשבתי לשיר דיסקונט כמה פעמים בלופ. אולי לכם זה גם יקרה.


עטרה בילר היא מהאסטרטגיות הותיקות בתחום, בעלת TheBrandingEdge. כתבה טור ניתוח קמפיינים במשך 8 שנים באתר אייס. בעלת טור בגלובס ופינה שבועית ב-103FM. מרצה על אסטרטגיה, מיתוג, חשיבת יצירתית, פרסום ועוד.


טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "שינוי ענק לחומוס אחלה" // עטרה בילר

פורסם

ב-

עטרה בילר, יונתן מילר
עטרה בילר, יונתן מילר

"אתם ממשיכים להשתנות וגם אנחנו". אחלה של קבוצת שטראוס מציגה שינוי ענק לחומוס; "הוספנו טחינה גולמית והוצאנו שמן". פרסומת לחומוס אחלה תחת הכותרת "אחלה ממשיכה להוביל את השינוי" מציגה משהו שאני קוראת לו אונס לאור יום. הגזמה שנולדה מהיעדר נרטיב של ממש למותג 'אחלה'. כתוצאה – ניסיון קרקסי להפיח חיים בשינוי פעוט שגורם לצרכן להרים גבה: "אז עד עכשיו האכילו אותנו יותר שמן ופחות טחינה?". במאמץ מזיע במיוחד מאלצת הפרסומת, בכוח, לדברים לא קשורים – להיות קשורים. הדרמה הפעוטה מונשמת ומוגזמת ומוגברת ומושלכת עלינו האנשים. שינוי במוצר מומשל לשינוי בחיינו – כדי להפוך את הטפל לעיקר אבל זה לא עובר.

הסיפור הוא על שני חברים, שפעם היו רווקים שותפים. הם היו אוכלים בחוץ או קונים אוכל מוכן. בורקס פטריות אם לדייק. אבל אחד מהם התחתן, והראשון מתגעגע לעבר. זה שהתחתן התחיל גם לבשל, גם לגדל תבלינים בחצר וכמובן – וזו גולת הכותרת – גם לתת למשפחתו חומוס אחלה.

"שינוי ענק לחומוס!" – באומן בר ריבנאי

חומוס אחלה איננו אלא חומוס בקופסא ששומרים במקרר ובמאמץ רב מוסיפים לו קצת תבלינים וגורמים לו להיראות אותנטי. אבל אם להיות כנים – אין באמת הבדל בין חיי רווקות דלים לבין לאכול חומוס אחלה. הקשר בין חבר ששינה הרגלי אכילה וסגנון חיים מרווקי למשפחתי (ואולי קצת בריא יותר לכאורה) – לבין השינוי שאחלה עשתה בתמהיל הטחינה והשמן – הוא קשר רופף ומאולץ. חשתי שהפרסומת מזלזלת באינטליגנציה שלי ומתעתעת בי דרך דאחקות נלוזות כמו זו שהחבר הכאילו – מתגעגע מתחבא בכל מיני מקומות כמו המקרר, מתחת לקורנית או שהוא מתחפש לתנור אפייה ומגיח ממנו בהפתעה פורימית ילדותית.

כשאין מה להגיד על המותג עצמו, כל שינוי מזערי הוא תירוץ לדרמה, ואם כבר דרמה – לא הלכו פה עד הסוף עם קונספט השינוי אלא התפשרו על התסריט וההפקה שנראים חובבנים. התאכזבתי מהפרסומת לאחלה, והוצפתי געגועים לחומוס עושים באהבה או שלא עושים אותו בכלל של צבר.

המשך קריאה

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "מאיפה ה-DRESS? מקסטרו!" // עטרה בילר

פורסם

ב-

מאיפה ה-DRESS? מקסטרו!
מאיפה ה-DRESS? מקסטרו!

פמיניסטיות. תנוחו. זה לא שאין לנו עבודה או אתגרים. יש. אבל את המלחמות צריך לבחור בקפידה. יש מספיק עוולות שראוי שנילחם לסלק אותן ולתקנן. לעומת זאת, כולנו נהנים מסרטי מאפיה וסרטי ג'יימס בונד. הסכמנו לקבל את הקלישאות כי הן יושבות בתוך תסריט והתסריט הוא המלך כי הדרמה סביב פשע או מאפייה או המערב הפרוע מצדיקה כל תוכן. אלימות וסקסיזם – זה לא 'טוב' אבל זו אמת. זה 'מסמך'. ולכן זה יתועד בקולנוע או באמנות באשר היא. אבל בפרסום לא? למה? כי למותג יש אחריות? כי הוא מנסה להרוויח? למה, כי בהוליווד לא עושים סרטים למטרות רווח? לטעמי מדובר בהקצאה לא חכמה של משאבי המחאה הפמיניסטיים..

הרשות השנייה פסלה לשידור סרטון פרסומת של קסטרו שנשען על סצנות שראינו, אהבנו ואיך לומר – ראינו שוב ושוב. יחד צפינו ב 'שובר שורות', ב'סופרנוס', בסנדק ובספרות זולה. רק ששם זה בסדר כי זה הוליווד ומדובר בבמאים מיתולוגים. ופה מותר לרמוס כי זה משרד פרסום מקומי (ראובני פרידן) ומותג ישראלי. אין שום סיבה אחרת.

אזכיר פה שלפני ככה וככה שנים הלכה בחורה ברחוב, עם מעיל, ומולה בא סוטה מין שחשף את איבר המין שלו. 'פלשר'. הבחורה שלנו, במקום להיבהל החזירה לו באותו מטבע וחשפה את גופה בפניו. כשהייתי בצוות הזה, בזמנו, נשאלה השאלה הקריטית – האם ציבור הלקוחות של קסטרו יתנו את ה"רשות" לתכנים האלה? האם יסכימו לזהות את המותג האהוב שגם אימהות וגם בנות לובשות – עם סוטה מין? השאר היסטוריה. הצרכניות ידעו לצייר את הגבול בין המציאות לבין הפנטזיה, בין המשל לנמשל, ולא נבהלו מהבוטות של הקליפ. להיפך – הבינו שמדובר במטאפורה ובמשאלה להידמות, ולו לרגע, לקטע מסרט קולנוע. אף אחת לא חשבה שקסטרו מודיע לה שסטייה מינית זה בסדר. כשילד מתקשה לראות סצנה בסרט אומרים לו הוריו "זה רק סרט". שאלת השאלות היא – האם לגיטימי או הכרחי להכניס תכנים קשים לאמנות כתובה או פלסטית והתשובה היא תמיד – כן. כי אנחנו צומחים מספרות ואמנות.

לצד זאת, התחזקה התנועה הפמיניסטית ותנועת MeToo# אבל אבד ההומור ואבדה הפרופורציה. יש בזבוז משווע של אנרגיה. במקום להתמקד בכמה משתכרת פרזנטורית אישה לעומת פרזנטור גבר – באותה סוכנות – שזה בעיני issue מהותי – נכנסים לתוך תכנים מטאפוריים לחלוטין שמשרתים את המותג כבידור קולנועי במטרה לייצר עניין ורגש. שמלה ששווה להרוג בשבילה זה בריף לגיטימי לחלוטין. המושג dressed to kill מגדיר נהדר לא רק מה לובשת אישה אלא גם מהו הלך הרוח שלה. היא בחרה לא להתלבש רך או נשי או פורמאלי או מחויט. היום היא לבושה סקסי למות ולהרוג.

אישה אמיתית רוצה ויכולה לשוטט בין כמה וכמה אפשרויות ביטוי של הנשיות שלה. שמלת קסטרו מצויה בסכנת פירוש של "שמלת חג חסודה ולבנה". זה לא מתאים לקסטרו וזה לא מתאים לשמלה. למרות שהיא לבנה ולמרות שראש השנה קרב, היא סקסית וחושפנית. האסטרטגיה של קסטרו מאז ומעולם סוגדת לנשיות אסרטיבית שמודעת לעצמה ולכוח שיש לה במיניות. הסצנה, הפעם, תפורה מכמה וכמה קלאסיקות קולנועיות סטייל סקורסזה, טרנטינו ואולי האחים כהן ועוד. בסצנות הללו יש תייר, מקומי, קונפליקט, אלימות, נקמה ומזימה. זה מה שמייצר מתח ושובר קופות. לסרטים האלה כולנו, כולל הפמיניסטיות, הולכים.

לכן – העידן הפוריטני צבוע. או שנשרוף ספרים וסרטים כמו הטאליבן, או שנניח לאלימות ולפתיינות לקבל מקום בספרות ובאמנות כי זה שריר וקיים, אם לא בפועל – אז בפנטזיה. אנחנו חייבים להתמודד עם תכנים מהסוג הזה, לחבק אותם ולצמוח מהם. הם מגרים אותנו גם כי בכל אחד יש פושע חסר רחמים, וגם כי אנחנו לומדים באמצעותם להפריד בין פנטזיה למציאות, להשאיר את האלימות בדמיון ולהיות אנשים טובים יותר במציאות.

סרט קסטרו עושה מחווה לסצנה פופולארית ומשתמשת בה, כמו גם בשמלה, כדי לייצר דרמה למותג ולשמור על מקומו הפרובוקטיבי במוח ציבור הלקוחות. רותם סלע נראית מצוין בשמלה שהורידה מהטרמפיסטית המקומית ומשחקת טוב את התפקיד בסרטון. הקטטה על השמלה או על מקור השמלה, והמוכנות ללכת עד הסוף עם החטיפה ועם הרמז לרצוח ולקבור, תוך כדי פיתוי הגבר בתחנת הדלק, זו סצנה שראינו הרבה פעמים ואהבנו.

המותג קסטרו סוגד לנשים דעתניות ומגזים את זה כי פרסום וקולנוע חייבים להגזים אחרת נשעמם זה את זה למוות. אחרת כל הפרסומות יראו משפחה בחג והסיסמא תהיה "שנה טובה". זה מה שאנחנו רוצים? היעדר הומור וטהרנות מוגזמת הם חטא לא פחוּת משוביניזם, זוהי תוקפנות והתעקשות לא לראות את התמונה המלאה. והתמונה המלאה מצחיקה ולא מפחידה אותי בכלל…

המשך קריאה

מצייצים jobs

תוכן בחסות

קראו גם

כל הזכויות שמורות © 2017-2079 קבוצת המזבלה + מנהלי שיווק מצייצים