סוף סוף.
אחרי אינספור מסרים מחנכים ומטיפי מוסר, מדריכים ומלמדים, מתנשאים ודידקטיים, סופסוף יש פה פיצוח מבריק.
וכשאני אומרת מבריק אני לא מתכוונת לאקרובטיקה מאומצת אלא ההיפך מזה. הפרסומת החדשה שמיועדת לעזור לנו להקטין את מקדם ההדבקה מתארת את המצב הנאמן למציאות ללא כחל וסרק, בלי להתאמץ. המצב עצמו, מנקודת המבט של הנגיף – פשוט ובסיסי. למעשה הכל עד הלום היה עם יד ימין לאוזן שמאל.
יוסי גבני (לילי לח, תחש, זוכרים?) הוא נגיף הקורונה והוא נכנס לנעליו.
כמו שלכל דבר בעולם יש ייעוד ומטרה, ושאיפות, מסתבר שגם לוירוס קוביד (״קובידון״) יש. הוא אולי לא מוגדר כיצור חי אבל ברור כשמש שהוא ׳רוצה׳ להתרבות, להבטיח את קיומו ולשם כך הוא זקוק לאנשים במרחק לא יותר מדי גדול זה מזה.
זה כל כך פשוט שלא ברור למה שפכנו כל כך הרבה כסף ומלל על אלכוג׳ל ומסכה ועל איך לרחוץ ידיים. כל אלה הם ה״איך״ להישמר. אבל זו הפעם הראשונה שאנחנו נחשפים לסיפור של ׳למה להישמר׳.
לא בגלל עקומות או קורלציות או אלגוריתמים.
אנחנו במלחמה. מלחמה עם קובידון. ניגוד אינטרסים. גם אנחנו וגם הנגיף רוצים לחיות ולהתרבות וזה לא הולך יחד. זה או אנחנו או הוא. אנחנו רוצים שלא יצליח לקפוץ מאדם לאדם. הוא מאד כן רוצה לקפוץ מאדם לאדם. זה ה׳מדיה׳ שלו.
ניגוד אינטרסים זה סיפור. דרמה.
לא הפחדה שבתחתיתה יש ספק וחשדנות. ההרגשה שיש דברים שאנחנו לא מבינים עד הסוף. שאולי לא מספרים לנו. שאולי קשורים לאינטריגות בין פוליטיקאים. זוהי הרגשה שזה עניין של השקפה. מלחמת אגו.
אז לא. ניגוד אינטרסים זה לב העניין. קובידון רוצה בדיוק את מה שאנחנו לא רוצים. הוא מחבר בינינו ונותן לנו סיבות לגעת זה בזה. בשביל סגר זה גהינום ומסיבות ונגיעות זה גן עדן. זה חשוב לו. זה הצד שלו. זה כמעט כמעט מעורר סימפטיה. קובידון המסכן, כי כולם רוצים לחיות. כלומר להתרבות. כלומר להיות ויראליים… ואנחנו? גם אנחנו רק רוצים לחיות. וכדי לחיות צריך לא לתת לקובידון הזדמנויות זדוניות לממש את התכנית שלו. בזה זה מתחיל ובזה זה נגמר. זה מסביר את הסגר או את השני מטר או את המסכות וההגיינה והמרפקים והזום. אין כמעט דבר שלא כפוף לנרטיב הפשוט אין מקום לשנינו. זה או אנחנו או הוא. כמו כל קונפליקט.
״היום בשביל להצליח אתה חייב להיות ויראלי״. מספר לנו גבני הקובידון ההזוי.
וכולנו מזדהים עם זה. סלבס. כוכבי רשת. אפילו אני שאכפת לי שקוראים אותי. כולנו קובידונים כאלה ואחרים. פתאום הוא לא שונה ולא משונה ולא מפחיד. הוא משלנו. אבל יש תחרות ולא ניתן לו כי אנחנו רוצים ששעתו לא תגיע. אחרת הוא ישיג אותנו ויבעט אותנו לקרן זווית ובמלחמה הזו בא לנו לנצח. לנצח בכלל ולנצח אותו.
ציטטה נוספת שהגיבור הזדוני שלנו מתלהב ממנה ״אני לא עובדת, עובדים בשבילי״. וזה נכון. כולנו עובדים בשביל הקורונה. אם הקורונה שואפת להתפשט, כל הכחשה וזלזול בהנחיות, כל ציניות ומחאה אינה אלא לשחק לידיים של הנגיף. אין בשורות אלו ולו רמז לגנות או להצדיק פעילות פוליטית חברתית כלשהי. אני מציינת עובדה פשוטה – כל נגיעה קטנה נותנת לו ארכה. מאריכה לו את הויזה.
אני אוהבת את הדוגמאות המצחיקות בקליפ, את הפסיכופת שעשו ממנו (בבגדי קופידון מרופטים ולא קשורים, בלי שהשחקן בכלל התגלח או התאפר. מוזנח וקצת לא אסטטי עם פאה מוגזמת. ולטעמי מאד מדויק, כי אנחנו לא אוהבים אותו).
בסופו של דבר מה שנכנס לנו לראש זה דרמה. זה נגד זה. טובים נגד רעים. יודעים נגד לא יודעים שחייבים לדעת. כולנו, לפעמים, בני 3 וזקוקים למטאפורה שנראית כמו סיפור ילדים. אנחנו מחווטים לזה ואני מצדיעה למי שיצר את קליפ משרד הבריאות.
עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים. היא עושה שימוש במודל הנרטיב במטרה לאתר את התפקיד הייחודי של המותג, ולתרגם את יתרונו האסטרטגי לכדי כלי ניהולי אפקטיבי, כזה שמטפח זיקה בקרב השוק, בונה מערכת יחסים מניבה עם קהלי היעד ומאפשר החזר על ההשקעה.
